#
לא מזמן קראתי ספר מכוער. קראתי ונדחיתי, קראתי ונגעלתי. הספר הזה הוא תיקון מושלם למכוער ההוא: זה ספר יפה להפליא שאתה רוצה להתכרבל בו, להתכסות איתו, לחלום איתו. סיפור המסגרת עוסק במכוער מכל – מלחמה. ועוד מלחמת העולם השנייה שהפליאה להוסיף עוד ועוד זוועות, ועדיין הוא יפה להפליא ונוסך תקווה. למרות שכותרת המשנה שלו היא "רומן היסטורי" ולמרות שמבחינת תחקיר הוא מצטיין, הסיפור יכול היה להתרחש בכל עת, בכל

#
מספרו הקודם של <mark>דואר</mark>, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. <mark>דואר</mark> מנסה לנסח

איזה ספר נפלא!
כמו כל דבר בחיים, גם מלחמות מורכבות מאנשים קטנים שנסחפים במערבולות החיים ומנסים בכל כוחם להישרד ולשמור על עצמם. ובכל מקום יש קורטוב של קסם ומסתורין.
איך עוברים מלחמה ארוכה וכיבוש כשאתה נכה? חרש? עיוור? איך שורדים ונאבקים על החיים כשכל הזמן אתה תלוי באנשים אחרים שגם הם רדופי אימה?
זה הספר.
והוא כתוב יפה ונכון - בפרקים קצרים כשכל אחד מהם מסתיים עם "טעם של עוד". ובמסלולים מקבילים

פעמיים לקחתי והחזרתי את הספר הזה בלי שהתחלתי לקרוא. הגעתי הביתה, גיגלתי, קראתי את הביקורת של גלסנר והחלטתי להחזיר. אני בדרך כלל סומכת על גלסנר ופה הוא היה מאד חד משמעי. הפעם נכנסתי גם לביקורות כאן, וזה כבר לא גלסנר מול הפוליצר והניו יורק טיימס, עכשיו יש מולו גם את yaelhar (תודה!), אז קראתי.

טוב, בעיני זה לא ספר נפלא, אפילו לא טוב,  אבל את פרס נהריה, אני, להבדיל מגלסנר, כן הייתי מעניקה לו (מה גם

יש ספרים שמזלם שיחק להם - וגם שיחק לנו - והם ממשיכים להופיע ולהפתיע גם אחרי אלפי שנים. בכל תרבות עתיקה יש ספרים כאלה, שמתגלים מדי פעם ומפתיעים אותנו בתוכנם הסיפורי העשיר. בבסיס הספר הזה סיפור יווני עתיק מאוד שרק חלקים ממנו נמצאו. בסיפור מופיעה עיר שמימית בשם: נפלוקוקיגיה, ומכאן השם לספר הזה. לדעתי תרגום השם לעברית באופן הזה מטעה מאוד. נפלוגיה ביוונית זה: תורת העננים. קוקי זה כינוי לאדם קצת אבוד כמ

כולם אומרים שזה ספר מופתי. הכתיבה אכן מיוחדת ממש. העלילה? מאכזבת ומשמימה. עד שכבר מתחיל לקרות משהו, הוא מפוספס מאד. ניכר שהסופר השקיע מדי בכתיבה על חשבון העלילה. אני דווקא לא פריקית של עלילה, וכתיבה בעיני זה ה-דבר, אבל פה הרגיש לי חסר.

רק לעיתים רחוקות אני טורח לכתוב ביקורת, אבל זה באמת ספר יוצא דופן ונפלא כל כך שהרגשתי שאני חייב להצטרף למשבחים.

אני מבטיח שלא יהיו ספוילרים בביקורת שלי...

ים הלהבות הוא שמו של היהלום שהוא אחד משלושת הגיבורים של הסיפור. שני האחרים הם נערה עיוורת וחייל גרמני צעיר.
ים הלהבות הוא גם שם מתאים מאין כמוהו לים הלהבות שכיסה את אירופה במלחמת העולם השניה.
ליהלום יש מאות פאות, כל אחת יפה וזוהרת. גם

איזה יופי של ספר! נהניתי מכל רגע, נשאבתי לתוך התקופה וחיכיתי כל יום לחזור מהעבודה ולהמשיך בקריאה.
הספר ארוך מדי לדעתי ודרושה סבלנות אבל בהחלט שווה את המאמץ. זהו אחד הספרים הטובים שקראתי ושיישארו איתי הרבה זמן.
הספר מכיל שני סיפורים שמתרחשים במקביל.
הסיפור הראשון מספר על מארי לור, ילדה עיוורת שגרה עם אביה בפריז. אביה משמש כמנעולן הראשי של מוזיאון טבע.
בשנת 1940 גרמניה כובשת את פריז ואביה נשלח

חוויה מהממת. סיפור מונומנטלי על בני אדם (צעירים, בגיל בית ספר) במלחמה כשהם, כמעט כל הזמן במצב מאיים או קיומי. זוועות המלחמה אינן הנושא הראשי אלא פתיל חייהם של שני הצעירים, משני צידי המתרס (אבל, כ"כ קרובים אחד לשני במיקום). ספר גדול בהיקפו - אבל נקרא בקלות, כי כל פרק הוא עמוד וחצי-שניים. את/ה לוקח אויר אחרי כל פרק. בסופו של דבר הספר אופטימי והוא שיר הלל לרוח האדם, ליכולתו הנפשית להתעלות מעל לגיהנום