<mark>ג'ון מקסוול קוטזי</mark> הוא סופר עטור שבחים ממוצא דרום-אפריקאי. ספר זה יצא לאור ב-1980 והוציא לסופר מוניטין מחוץ לגבולות דרום-אפריקה. קוטזי הוא הסופר היחיד שזכה פעמיים בפרס מאן בוקר.

הספר הוא ביקורת נוקבת על יחס האדם הלבן לאוכלוסיה המקומית בזמן הקולוניאליזם הבריטי.
מדובר בישוב נידח בגבול הכיבוש הבריטי כשמצד אחד נמצאים אזרחי הממלכה הבריטית ומצד שני הברברים שהם התושבים המקומיים של צפון אפריקה.
הסיפו

מי מחכה לברברים? מיהם הברברים?
קוטְזי כתב על ממלכה עלומה, מדברית למדי, עליה מספר השופט המזדקן השומר על הסדר הציבורי במחוז סְפָר כלשהו. על הפלישה מפני הברברים מגן הצבא הנשלח למקום. הברברים הם אולי המקבילה לבדואים אצלנו, אנשים הרועים את צאנם מאות ואולי אלפי שנים באותו מקום, הבאים לסחור עם הבאים זה מקרוב לשבת במקום והמנהלים אתם חיי שכנות סבירים עד שהגיע הצבא האמור להגן. להגן על מי ומפני מה?
כאן נכ

באחד הראיונות שנתן פעם סמי דייויס ג'וניור, הוא אמר כי הוא סובל כמעט מכל מום אפשרי: הוא גבר נמוך, הוא שחור, עוור בעין אחת ובנוסף לכל הצרות הוא גם יהודי. גם לגיבור סיפורו של <mark>קוטזי</mark> יש חבילה משלו: הוא שחור, הוא בעל מום בשפתיו (שפה שסועה), רפה שכל, חסר השכלה וגנן במקצועו. בדרום אפריקה, מדינה בה שולטים הלבנים בתקופת האפרטהייד, זו גיבנת רצינית.

<mark>קוטזי</mark> מספר לנו את קורותיו של מיכאל ק' בפרק זמן של שנה בער

מחכים לברברים, של <mark>ג'ון מקסוול קוטזי</mark> (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לבר

זה היה אמור להיות תור הזהב, אבל אנשים היו קשים כאבן וקרים כפלדה, ואכזריים עד בלי די.

פרופסור קארן, קשישה לבנה בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, מקבלת יום אחד בשורת איוב – שחיה מתקרבים לקצם (סרטן). היא מתחילה בכתיבת יומן לבתה, שהיגרה לארה"ב, הרחק ממשטר האפרטהייד המחריד בעיניה והרחק מאמה.

היומן מורכב מאסופת מחשבות רהוטה ופיוטית, מהרהורים על המוות, שלה ושל מדינתה. בערוב ימיה נחשפת הגיבורה לזוועות

פנטזיה בשחור לבן

את קסם דרום אפריקה, המלווה בתחושת אלימות, הציג לי לראשונה דיוויד, חבר שרצתי אתו יחד בוקר-בוקר. הוא שיתף בסיפור חייו בארץ המרתקת הזו, ובסיפור ילדות רעייתו בחווה מבודדת, מקום שהיה רחוק מכל יישוב. דיוויד, המחיש את ריחוק החווה, בספור על תאונה שאירעה בדרך צדדית, שבמהלכה נאלצו בני המשפחה לחכות שעות רבות עד שמישהו יחלץ אותם.

הוא עלה לארץ, עם תנועת נוער ציונית, שרוב חבריה נפוצו ברחב

תקופת שיא האפרטהייד בדרום- אפריקה, סיפורו של מיכאל ק' אדם שחור, רפה שכל משהו, עובד כגנן בעיריית קייפ טאון.
זהו סיפורו של מיכאל ק' רפה השכל, אבל דרכו זהו גם סיפורה של דרום אפריקה ודיכוי משטר האפרטהייד. ל<mark>קוטזי</mark> אין שום סימפטיה למשטר זה, ודרך מיכאל ק' הוא מביע ביקורת נוקבת על התנהלות המשטר.

אמו של מיכאל ק' עובדת במשק הבית של משפחה לבנה עמידה, היא חולנית, רגליה נפוחות והיא קשת נשימה, זמנה הולך ואוז

זו תהיה סקירה מעט מפוזרת.
רק סיימתי את הספר ואני לא בטוח איך לארגן את מחשבותי עליו.
אני לא יכול להגיד שאהבתי את הספר – המילה לאהוב לא מתחברת לי עם הספר אבל אהבתי את הכתיבה של <mark>קוטזי</mark> ואת המקומות שהוא גרר אותי אליהם. זה ספר טוב. בכך אין ספק.
אני תמיד תוהה איך בוחרים שם לספר – משהו שמיצג את המהות של הספר . יש הרבה ספרים גם מהמפורסמים שהשם יפה או תפוס חזק בזכרון אבל אני מתקשה להבין למה הוא הכותרת ש

אין תוכו כברו אומרים? אז כן, אין תוכו כברו. כי כשקוראים את זה בפעם הראשונה התגובה המיידית היא WTF, למה לעזאזל לכתוב פרוזה כשמה שאתה רוצה לעשות זה לפרסם אוסף של מאמרים. מסופר פה על סופרת קשישה שכבר מזמן לא כתבה איזה ספר והיא נושאת הרצאות במקומות מכובדים יותר (נגיד אוניברסיטה) או פחות (נגיד ספינות שעשועים) ועיקר התוכן הוא ההרצאות האלה.

רק שכתב את זה סופר, אחד המבריקים, והוא עושה פה מעשה אמיץ, כי