“אם תרצו ללמוד על תבונה ורגישות, פנו לג'יין אוסטן או דיקנס.
אם ברצונכם לנסות להבין את החיים, על שלביהם השונים - פנו לג'ויס, סלינג'ר וגם לקוטזי.

באוטוביוגרפיה בדיונית זו נוגע קוטזי, דרך דמות הילד ששמו כמעט ואינו נזכר - ג'ון, בעצב חשוף שמציק והציק לכל אחד מאתנו מתישהו במעגל החיים: בעצמו. אני חידה לא פתורה, עבור קרוביי, עבור אחרים ובעיקר עבור עצמי. התחושה שזה מביא לעתים יכולה להיות מתח, עצבנות ויכולה להרחיק לכת לידי חת תהומי ודיכאון - ואם אתה בר מזל, אתה מתעלם (או לא מודע, או פיקח וכו') ובוחר בדרך הנכונה, הצודקת ובאופן די יוצא דופן - גם הקלה ביותר. משאלת הקיום פשוט לא מתנסחת במוחך מעולם, אבל אתה פותר אותה בכל שנייה של חייך פשוט משום שאתה חי את החיים המלאים, ומצליח לשלב בין עבר, הווה ועתיד - ואפילו בלי להבין זאת.
אני קוראת לכם ברי מזל משום שאינכם נופלים או נכנעים לדיכאון או לאימה ששטפה כה רבים כשהתעמקו בשאלת המהות האנושית. מה מקומי בעולם? האם נועדתי להתבלט ולהגיע לגדולות, או להיות אחת מהקהל הגדול חסר הפנים, וזאת כי למרות חינוכנו - אנו משלימים בסוף עם העובדה כי לא נחולל שינוי גורף ומפלצתי? האם החברה באמת יכולה להכתיב לי את הכללים הבסיסיים ביותר של חיי הגשמיים, ואם אתנגד - האם אצליח למצוא עוד חברה בעולם שתקבלני?
האם ניתן להסתדר בלי הכסף, האויב או החבר הגדול ביותר שלנו?
האם נצליח להגדיר את חלומנו ורצונותינו אי פעם, או שתמיד נהיה חלק מהעדר הנגרר, על אף הסלידה מהדימוי המחפיר הזה? האם ניתן לשנות את כל זה?
האם ניתן להתגבר על קנאה, שנאה, קלון ואהבה?
האם הזיכרונות המביכים או הבדידות המפחידה שחונקת את הגרון כשאני מוקף קבוצות חברים יגברו עליי בסופו של דבר? האם אני מבזבזת את זמני? האם נולדתי במאה הנכונה? האם אני שייכת?
שאלות רבות כהנה וכהנה עלו וצפו. שאלות שישאירו אותך ער בלילות או יגרמו לך להזיל דמעות תסכול - ולו משום שהתשובה להן בלתי ניתנת לכתיבה. "האם" ו"מה" הן שאלות בלתי ממשיות, כמו "לאן" או "מתי", להן תשובה חדה וברורה.
יש לנו שתי בחירות: חופש - של המחשבה, של הרצונות ושל הבחירות - מול אי-קיום - רגשי, רוחני או פיזי.
רובנו בוחרים בחופש. וטוב שכך. אופטימיות היא המפתח לחיים, ולא משנה עד כמה עמוק אתם שקועים במשבר גַשמי: הזמן והמרחק מרפאים הכל.
וגם שוקולד. והומור. וספר טוב.

ההקדמה הארוכה הזו בהחלט אפשרה לי להוריד דברים מהלב, וזה מעולה. תודה לכל זוגות העיניים הקוראות.
ועכשיו אגיע לביקורת:
כל השאלות והדיון הפילוסופי לא עלו במהלך הספר "נערות" | אף על פי שהכותרת 'ילדות' הוא תרגום טוב יותר לBoyhood, מילולית, "נערות", תקופה הלבטים, אכן מתאימה יותר לתוכן ולאופי הסיפור | אבל הספר כל כך פתוח, ישיר, כן ופגיע. הילד הקטן שגדל בשכונה מגעילה בדרום אפריקה היפהפייה, הכבושה הסובלת מהזרים והפוליטיקה המקומית הלבנה, הוא דמות מיוחדת וכנה. אני חושבת שכן אפשר לזהות בחלק הראשון של הפיקציה הזו יסודות אוטוביוגרפיים, כי כל אדם שמסוגל להעלות מחשבות כמו שהילד הקטן הזה העלה - וודאי התמודד עמן בעצמו.
ג'ון הוא בן טרום-עשרה מהורהר (כדרך חיים יותר מתיאור רגעי), בדיוק בשלב בו הזהות העצמית מתחילה להתפתח, החיפוש אחר ההגדרה האישית נפתח וההיבדלות מהסביבה כאינדיבידואל חורט את אותותיו המוקדמים. הנער בעל המראה הסתמי במדינה מתפתחת - מסתמן כי אינו בוחן את החברה ומניעיה מתוך רצון לנתח עמוקות את המבנה החברתי בו הוא גדל - וזה די מטריד, משום שנראה כי הוא לא תופס את העולם כמוני וכמוך. אנחנו רואים, שומעים ומרגישים. הוא מתבונן, מאזין וחש. לכאורה אנחנו עושים אותה הפעולה - אך הוא תופס אותה באופן אחר לגמרי: הוא חושב בצורה מסובכת ופשוטה בעת ובעונה אחת והגדולה שלו היא בבשלות הנפשית שהוא לא מודע לה, וגם אחרי הבגרות הגופנית.
בילדים אחרים, התהליך הוא הפוך. התהייה על קנקנה של האנושות והגורל מגיעה אחרי השֹיעור, הדימום והצמיחה לגובה. הסימנים המעידים כי ג'ון מתבגר אינם חיצוניים עדיין, להפך: הם עודם מקוננים בנבכי נפשו. התמימות והבקיאות הדרים בכפיפה אחת בראשו הם בלתי מושגים ובטח בלתי מובנים לגביי. אני מסופקת אם ילד בגילו היה יכול לכתוב זאת, או שמדובר במסקנות שרק מבוגר מגיע אליהן.

מדובר בסיפור בעל שני רבדים: הראשון הוא חייו של ג'ון הקטן עם אמו ואביו, ביקוריו בחוות הגדולות של דודיו, שיטוטיו בעיירה הפרברית בה הוא חי ומתמודד עם דת, בית ספר, גזענות ואי שוויון. סיפור פשוט מפשוט ועדיין יפה ומרגש באמתותו.
הרובד השני נחשף, כנראה, לקראת סיום הספר ולאחר הקריאה, והוא הרובד המהותי, שהעלה בי את כל המחשבות הללו ועוסק בעקיפין בנושאים שהם ברומו של עולם (או שמא דמיינתי ובשעה שהשתעממתי מהספר עיניי חלפו על הדפים, אך לא קלטו דבר, והמחשבות התרוצצו באזור המסוכן שנקרא מהות הקיום וההוויה) אמנם הכתיבה אינה ארוכה ונמרחת כמו של טולסטוי, למשל, אך היא בהחלט, במינימליות המפעימה שלה, מעלה את הרובד הזה בראשו של הקורא ומציפה אותו במחשבות ארוכות על כל שעיניו של ג'ון עדות לו, החל בסכסוך הגזעי בדרא"פ וכלה בספרים שהוא קורא, ואז המחשבות כבר ממשיכות מעצמן ועולות על הדרך האולטימטיבית כך שהן נסבות בנהיגה מהירה מדי, כשיכורות מגובה, סביב הכיכר המרכזית - השאלה הגדולה והמבעיתה מכל.



הדבר שעשה את הספר הזה לשונה עבורי הוא המחשבות בדיעבד שהוא העלה בי. הסיפור בסדר, הכתיבה נחמדה אך הלקחים שהפקתי, המבהילים והיפים, הם שיגרמו לי לזכור את קוטזי. לחיוב או לשלילה? אינני יודעת. ומה בעצם ההבדל?

נראה כי יש טעם להמשיך את הסדרה.”

“הארץ המגעילה שנקראית דרום אפריקה מנותחת בסכין חדה על ידי "אפריקנר" שהיגר משם למרות שהוא היה בתקופת האפרטהייד, "העם הנבחר". חומר למחשבה בעיקר לנו שמה שנראה רחוק הוא לא רחוק בכלל.
זוהי אוטוביוגרפיה שלא עושה הנחות לדרום אפריקה אבל גם לא לחמבר עצמו ואין לנו בעולם עודפים של אוטוביוגרםיות כנות עד כדי כך שקשה להאמין שאדם יכול לנתח כך את עצמו. הספר "נעורים" שהוא ספר ההמשך של קוטזי ומדבר על חיי המהגר שלו באנגליה אפילו טוב יותר. קראתי את שניהם בנשימה עצורה.”

“שעמום”