בספר "אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם משובצים פרקים קצרים המסופרים מנוקדות מבטן של דמויות שונות, ידועות יותר ופחות, בתולדות הציונות. באחד הפרקים האלו "הפגישה" אביגור-רותם בין רחל המשוררת לשרה אהרונסון.
גם אם אינכם נמנים על מעריציה של גבריאלה אביגור-רותם, גם אם אתם מתקשים לצלוח מאות עמודים כתובים בזרם התודעה ובשפתה הייחודית, אני ממליצה להשיג את הספר ולקרוא ולו רק את הפרק האחד הזה. זהו ספק סיפור

לפרידה קאלו היה רומן סוער עם טרוצקי. באותו הזמן היא הייתה אישתו של דייגו ריברה, האמן המקסיקני הדגול, שהפעיל קשרים על מנת שמקסיקו תסכים לקבל את המהפכן הוותיק, הניצוד על ידי סטלין ושום ארץ אחרת לא ניאותה להעניק לו מקלט. הפרשיה הזאת שופכת מעט אור על אופיו של טרוצקי, שלא נטה להכיר תודה. מה גם שלפי תפיסת העולם הקומוניסטית שלו, הקנאה היא דבר בורגני. משוכנע שהוא במשימה הסטורית, העתידה לשנות את פני האנושו

בית מט לפול היה קן השומר הצעיר בשכונת מגורי, אבל הוא היה עבורי הבית הכי מעניין. המתנתי בקוצר רוח לסיום פעולת הקטנים, ולהתחלת הדבר האמתי, פעולת הקבוצה הבוגרת שהתאפיינה בישיבה במעגל ובשיחות על נושאים הרי גורל, האם ללכת אל שכונות העוני בשליחות חברתית, האם ישו הייה מתקן עולם חברתי אמתי. היו שיחות רגועות ושקטות - רגעי הסכמות, שלא פעם הפכו לויכוחים סוערים. בחבורה היו הבן של ד"ר וגנר ההיסטוריון המרקסיסטי

יש בעיתון "הארץ" מדור שנקרא-"אחרי מות"-מאת עופר אדרת. הוא כותב על אנשים שנפטרו לאחרונה אבל מאחוריהם הייתה עשייה בכל התחומים ,כל אחד בתחומו הוא.

מדוע אני כותבת על כך? כיוון ואתמול קראתי במדורו- על ד"ר יונתן פיין, נכדו של המשורר והבוהמיין הקומוניסט מתל אביב, שהיה ביטחוניסט,רב קונסרבטיבי וסופר, והוא בן דורי {1958 -2015 - מת מדום לב הקיץ בעת מסע הרצאות באוסטרליה} בציטוט מדבריו - "גדלנו בדור שלא נ

בציטוט של השומר האגדי אברהם שפירא שמובא בספר נאמר "לא הרגתי אף אחד ולא נהרגתי אף פעם". כך גם המחבר מעיד על עצמו, שלא היו דרמות גדולות בחייו. אין זו אוטוביוגרפיה סוערת, ולא מעט עמודים קצת מייגעים, אך יחד עם זאת, בין דפיו הצנועים של הספר הזה, בדומה לשפתו של המחבר, טמון אחד הסיפורים היפים על הארץ הזו.

סיפור חייו, מילד למשפחת אצ"ל, דרך ה"בגידה" והמעבר לקיבוץ, והמשכה בפעילות חברתית-חינוכית מגוונת, ה

לכבוש את ההר או למות

בר, הבת שלי, שחקה בהצגה על הגבעה, במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, המספרת על קבוצת נערות אולפנה המחליטות להקים התנחלות לא חוקית, בשם האידאל הציוני והציווי המקראי. סאטירה המתכתבת עם המציאות הנוכחית, עם קיומם של נערים ונערות גבעות, הלוקחים את החוק לידיים ומבקשים ליצור מציאות שונה, בה האלימות והפגיעה הקולקטיבית בפלסטינים, היא אמצעי הכרחי בכדי להגשים את תכלית הציונות, המנוסחת בפ

לספר הזה הגעתי בזכות ספר נפלא אחר של <mark>זאב צחור</mark> שהוא מוכר קצת יותר, "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו". חבר אחד אמר לי ספרים מהסוג הזה אתה קורא או מהיותך איש ימין או מתוך זה שאתה רוצה לדעת את האוייב. אני האמת עד שלא התחלתי לקרוא את הספר הזה לא הבנתי את הגישה הזאת, תגידו שאני אולי קורא ספרים תמים אבל אני מוכרח להודות עם היד על הלב שעד היום לא יצא לי לקרוא ספרים מתוך השתייכות לצד כלשהו.

<mark>זאב צחור</mark> מספר בס

פיספוס גדול. קניתי את הספר כי <mark>זאב צחור</mark> נערץ עלי כחוקר וכאדם. לכן גם הציפיות היו גבוהות, מה עוד שהמרחק בין שתי תפיסות העולם הוא גדול כל-כך שכל מפגש דימיוני בין שני ענקים אלו היה חייב להיות מרתק.
בפועל קיבלנו ספר מאד לא טוב. צחור אינו סופר ולכן כתיבתו אינה ספרותית. הוא מנסה, יאמר לזכותו, ליצור דמויות ולהפיח בהן רוח, אלא שלצערי זה לא מצליח.
מנגד מצהיר צחור כבר בפתיחת ספרו שמדובר בדימיון ולא בחשיפה

כרגיל אצלי התחלתי לקרוא את הספר הזה לגמרי במקרה. יש לי המוני ספרים בבית ואז יום אחד אני לוקח באקראי אחד מהם ומתחיל לקרוא...
אני גם נורא אוהב אוטוביוגרפיות וספרי זיכרונות והספר הזה כולל את החומרים הללו.
פרופסור <mark>זאב צחור</mark> ז"ל שכתב אותו היה לדעתי אישיות דגולה הוא סימל לדעתי את המיטב שהחברה הישראלית הוציאה מתוכה.
הוא נולד בזמן המנדט להורים חברי אצ"ל קנאים ופעילים. מעריצי ז'בוטינסקי (ושמו "זאב" הוא מ