ביקורת ספרותית על עיצוב הישראליות מאת זאב צחור
ספר מעולה

---

לכבוש את ההר או למות

בר, הבת שלי, שחקה בהצגה על הגבעה, במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, המספרת על קבוצת נערות אולפנה המחליטות להקים התנחלות לא חוקית, בשם האידאל הציוני והציווי המקראי. סאטירה המתכתבת עם המציאות הנוכחית, עם קיומם של נערים ונערות גבעות, הלוקחים את החוק לידיים ומבקשים ליצור מציאות שונה, בה האלימות והפגיעה הקולקטיבית בפלסטינים, היא אמצעי הכרחי בכדי להגשים את תכלית הציונות, המנוסחת בפי אחת מהנערות, באמצעות משפט פשוט, זה אנחנו, או הם. הצגה המותירה מחשבות מטרידות בסיומה.

מה שהיה תופעה אזוטרית ושולית, שאליה תמיד התייחסו תושבי השטחים בביטול, הפכה לנורמה מקובלת בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, תרבות שהפנימה אל תוכה שני יסודות השלובים האחד בשני, את האלימות, והיהדות, כפי שנתפסת בעייני רבים, כמעל לערכים הדמוקרטים והליברלים. התוצאה היא שמה שהיה הימין הקיצוני הסהרורי, הפך להיות הכוח המרכזי בבחירות הנוכחיות.

בהצגה, משוות הצעירות את עצמן, לחלוצות שהקימו את הקיבוצים בעידן שעדיין לא היתה מדינה. מבחינתן המדינה, הציונות והקיבוצים פשטו את הרגל, הן כעת המהפכניות ההולכות לפני המחנה, מעצבות ציונות חדשה, ואולי אף חברה ישראלית שונה, לחלוטין מזאת לה התכוונו אבות הציונות, או מכפי שאף אנחנו שיערנו בלבנו, מציאות ההופכת לחלום בלהות עבור חלקנו.

העצב הגדול, גרם לי לבקש לקרוא טקסט הגותי בתולדות הציונות. לגמרי במקרה נתקלתי בספר, עיצוב הישראליות, של זאב צחור, היסטוריון, שהמתמחה בחקר הציונות והלאומיות הישראלית החדשה. הספר נכתב כתשובה רעיונית לבן גוריון, שבשנת 1972, סמוך למותו, וסמוך לקו פרשת המים של מלחמת כיפור, נשאל על ידי סטודנט מאוניברסיטת באר שבע, האם לאור השחיתות שפשטה במדינה, החברה הישראלית מתפוררת? בן גוריון השיב שהחברה הישראלית, לא יכולה להתפורר, משום שהיא עדיין לא סיימה את שלב הקמתה. כמה זמן ייקח לסיים את שלב ההקמה? שאל סטודנט אחר, עוד דור, השיב בן גוריון.

לאחר שחלפו עשרים וחמש שנים, וכמענה לתשובת בן גוריון, כתב זאב צחור, את ספרו עיצוב החברה הישראלית, בשנת 2007. מאז חלפו להם עוד חמש עשר שנים. כעת אנסה לפרש את ההווה באמצעות התזה של צחור, ובאמצעות המסרים העולים מההצגה בה בר השתתפה, ולנסות לענות על השאלה המהדהדת מלפני חמשים שנה, האומנם החברה הישראלית נמצאת בתהליכי התפוררות הרסניים?

את הביקורת שלי, בחרתי למקד, באחת מהתופעות המשמעתיות ביותר של הציונות, אתוס הקיבוצים, שהזכיר לי את קרובי משפחתי מצד אשתי, מתנחלים מקדומים, שביקרו את בני משפחתנו השמאלנים בקיבוץ חניתה, ואמרו לנכדיהם, פעם הם היו פה חלוצים, כעת אנחנו בהתנחלות שלנו החלוצים הממשיכים את דרכם.

צחור, מגדיר את תופעת הקיבוצים, שהיו הלבה היוקדת של הציונות, האוונגרד שהוביל את המהפכה הציונית. הם קבעו את קו הגבול של המדינה שהוקמה. הם ביקשו להיות נושאי הדגל של הציונות, לעצב את המציאות והציונית, לפיה ניתן לעשות בארץ ישראל משהו גדול ושונה, מכל מה שהיה לפניהם.

ברמה האישית, כל צעיר, או צעירה, נדרשו למחוק את מאווייהם האישים, ולהקריב אותם למען המשימה הלאומית המשותפת והמהפכנית, התחושה הייתה שהמעשה המשותף הוא כלי רוחני וארגוני למימוש החזון הציוני.

ערב הקמת המדינה, הקיבוצים היוו רק ששה אחוז מאוכלוסיית ארץ ישראל, קבוצה שולית על פי כל קריטריון דמוגרפי, בעיקר עובדי אדמה, שהתגוררו בשולי התיישבות היהודית, עסקו בבעיות קיום וביטחון, אך חלקה היה משמעותי בעיצוב פניה של החברה הישראלית.

הקיבוצים בראשית דרכם, היו הזרוע המבצעת של מוסדות הישוב העיברי, כפופים למרותם. לעומתם ההתנחלויות הראשונות ביהודה ובשומרון, פעלו לא פעם כנגד הממשלה. למתיישבים קמו יורשים, שאף מרדו בהוריהם, הם ראו בהתנחלות הלא חוקיות, כלי אידאולוגי, למימוש ההתיישבות כאמצעי להתנחלות בארץ ישראל השלמה. כעת היה זה מרד בחוק הישראלי ובמוסדות המדינה, ובכך נוצרה לגיטימציה לשימוש באלימות ובאי ציות לחוק הישראלי ומוסדותיו כתרבות פוליטית נורמטיבית בחברה הישראלית. אך תמיד אמרו לנו שההפקרות הקיימת בשולים הסהרוריים של ההתנחלויות היא שולית, שהשפעתה זניחה.

פרשנות שלי לצחור, היא שההתנחלויות הקיצוניות, מהוות תמונת ראי הפוכה לקיבוצים של פעם, הם השתלטו על השיח הציבורי, החליפו את מקומם של הקיבוצים כאליטות חברתיות ופוליטיות, ועצבו ערכים חדשים, רדיקאליים ואנרכיסטיים, רוויי שנאה המכוונים לפרוק המדינה ומוסדותיה, ותחתם לעצב מדינה וישראליות אחרת, יהודית לאומנית ואלימה, שוויתרה על ערכיה הדמוקרטים והליברלים.

בהיבט הזה, ספרו של צחור, מציב בפנינו מראה שמתוכה נבטים פניה של הציונות ששינתה את פניה לחלוטין, מזאת שחשבו מייסדיה ומזאת שאנחנו גדלנו לאורה.

חשבתי לפרסם את הביקורת הזאת אחרי הבחירות, אך כעת ראיתי את הלינץ של נערי הגבעות, בהגר גפן, פעילה של השמאל בת השבעים, שבקשה להגן על חקלאים ערבים בפני השמדת יבוליהם, ואמרתי לעצמי, המציאות גדולה וקשה מכפי שההצגה של בר הייתה יכולה לבטא.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על עיצוב הישראליות