סיפורה של הגדת סראייבו יכול להתחרות בכבוד בצופן דה וינצ'י של דן בראון. כמעט 700 שנים לאחר שנכתבה, נחשבת ההגדה לאחד הספרים הנדירים בעולם ושמורה באדיקות במוזיאון של בוסניה. חשיבותה של ההגדה היא בכך שזהו אחד מכתבי היד הראשונים בימי הביניים שנכתב בעברית וגם אויר.

היא נכתבה בספרד במאה ה-14 ולאחר גירוש יהודי ספרד על ידי פרדיננד ואיזבלה בשנת 1492 , הגיעה ההגדה לונציה. חתימה קטנה לקראת סוף ההגדה מעידה

זוועות כפלאות

לעיתים אני תוהה איך סופר בוחר שם לספרו, צמד מילים המעוררות בי סקרנות למשמעותן.

לקחתי את הספר שנת הפלאות לידי, וגילתי להפתעתי שהספר עוסק בשנת הזוועות, במגפת הדבר, שפגעה באירופה, הרגה רבים, והטילה אימה עצומה. התמלאתי סקרנות, ורצון להתחקות אחרי פישרו האמיתי של שם, מה שגרם להגברת הדריכות שלי בפתיחת הספר. את הטריק הזה אני מכיר מהצגות אנסמבל תיאטרון כפר סבא בהדרכת הבמאית הותיקה, יהוד

יום אחד עלה לי טרמפיסט מוזר על האוטו שלי. התיישב לו מאחור, קצת מכווץ, ולא הצלחתי לראות היטב.
"סלח לי," אמרתי. בימים טרופים אלה צריך לוודא דברים, ליתר ביטחון. "מי, אני?" הוא שאל. כן, אמרתי. התכוונתי אליך. אין כאן עוד אנשים באוטו חוץ משנינו, ואני רוצה לדעת מי אתה, ולמה אתה נראה כמו ספר.
"אה," הוא אמר. "זה כי אני באמת ספר".
לא ידעתי מה לומר. בכל זאת לא כל יום אני פוגשת ספר-טרמפיסט. אז ניסיתי לנתב

"שנת הפלאות"
כאשר נטלתי לידיי את הספר עלתה בי השאלה: איזו חשיבות יש לרומן המתאר אסון שפגע בכפר קטן באנגליה במאה ה- 17?
הידעתם? "שנת הפלאות" הוא ביטוי מושאל למקרים יוצאי דופן. מקור הביטוי בפואמה שפרסם המשורר ג'ון דריידן ב- 1666, בעקבות אירועים חריגים שהתרחשו באנגליה - מלחמה נגד הולנד, שריפת ענק ומגפת דבר בלונדון - שאת כולם הצליחה אנגליה לשרוד.
שנת הפלאות הוא גם כותר הרומן הראשון שפרסמה <mark>ג'רלדין</mark>

****


לעתים רחוקות, כשאני מצליח לזנוח לזמן מה את גלגל האוגרים שעליו אני רץ כמעט ללא-הרף בעשר השנים האחרונות, עולה בידי לבצע את הפעולה הנשכחת והסבילה להחליא - לחשוב. לא, לא לחשוב על פיתרון בעיות בעבודה או איך להפיס את דעתה של אשתי כשעשיתי משהו לא בסדר. לחשוב כך סתם, לחלום בהקיץ. לדמיין דמיונות. כמו שעושים, אתם יודעים, אנשים רגילים.

אחד היתרונות הבאמת נהדרים של ספרים מסויימים הוא שבדיוק לפני

ב 1665 פרצה בלונדון מגפת דֶבֶר ו20% מהאוכלוסיה נספתה. המגפה הגיעה גם לאזורי הכפר - יש האומרים דרך סחורות ואנשים שנמלטו מהמגפה בלונדון, והביאו איתם את הפרעושים הנגועים, שרק חיפשו - כמו שפרעושים מחפשים - דם של יונק למצוץ. אם אין חולדות או מכרסמים אחרים - זה מה שהפרעוש מעדיף - הוא יסתפק גם בבני אדם, ויעביר אליהם את החידקים הקטלניים. וכך קרה שהדֶבֶר הגיע לכפר קטן בשם אִים במחוז דרבישייר (אותו מחוז בו

באותה מקצועיות ועדינות בה מנסה אנה הית, גיבורת הספר, להתחקות אחר הדמויות שיצרו והגנו על הגדת סראייבולאורך ההיסטוריה האנושית, כן מרפרפת באינטלגנציה ורגישות <mark>ג'רלדין ברוקס</mark>, הסופרת, בין מציאות לדמיון. נושאת את הקוראים עימה להרפתקאה אנושית מפתיעה ומרתקת. אני יצאתי מהמסע עם ידע חדש אודות תרבויות, יצירות אומנות ואירועים היסטוריים, עם הרבה סקרנות להמשך העמקה, אך בעיקר עם התובנה החשובה אותה, לעניות דעתי ה

הספר עוסק במלחמת האזרחים בארה"ב, שהייתה בין הצפון לדרום. הוא אינו משופע בפרטים שאין בהם צורך ובנוי על "פלשבקים" משנת 1841 ומשנת 1861 שבה כידוע, הייתה המלחמה.

בשנת 1841 נוצר מפגש מעניין ומרתק בין מארץ' - רוכל נודד, צעיר ואינטליגנטי מקונטיקט הצפונית, העובר בין האחוזות כדי למכור את מרכולתו, לבין קלמנט - בעל אחוזה בווירג'יניה הדרומית, וחובב ספרים מושבע, שכדי להפיג את השיעמום - מזמין את מארץ' להתארח

אני תמיד נמשך לספרים עם כריכה מעניינת. עלעול קצר בחנות ספרים עמוסת אנשים או ריקה לגמרי מספיק לי כדי לדעת שהספר הזה כמו נכתב בעבורי, ובתוך זמן קצר אקרא אותו לבטח. זה הסיפור של הספר הזה. כנף החרק, שני העיגולים עם הכוונות והרקע עם האפקט הישן הספיקו לי בהחלט כדי להשתכנע ולקרוא אותו.

האנה הית, מומחית אוסטרלית לספרים נדירים, מקבלת הצעה לבדוק את "הגדת סראייבו", כתב יד עברי ישן נושן. דהיינו, הגדה של פס