ביקורת ספרותית על מארץ' מאת ג'רלדין ברוקס
ספר בסדר

---

יום אחד עלה לי טרמפיסט מוזר על האוטו שלי. התיישב לו מאחור, קצת מכווץ, ולא הצלחתי לראות היטב.
"סלח לי," אמרתי. בימים טרופים אלה צריך לוודא דברים, ליתר ביטחון. "מי, אני?" הוא שאל. כן, אמרתי. התכוונתי אליך. אין כאן עוד אנשים באוטו חוץ משנינו, ואני רוצה לדעת מי אתה, ולמה אתה נראה כמו ספר.
"אה," הוא אמר. "זה כי אני באמת ספר".
לא ידעתי מה לומר. בכל זאת לא כל יום אני פוגשת ספר-טרמפיסט. אז ניסיתי לנתב את השיחה למקום רגוע, לפחות עד שאני אצליח לסדר את המחשבות בראש שלי, ושאלתי לאן הוא צריך. הוא בהה באוויר כמה דקות ולא ענה. "שאלתי לאן אתה צריך," אמרתי בטון גבוה יותר, כדי שישמע. הוא הסתכל בי דרך המראה האחורית ואמר, "רגע, את לא צריכה לצעוק. אני לא צריך לשום מקום. אני אגיע לאן שאת מגיעה".
זה בלבל אותי עוד יותר. "לאן שאני מגיעה?" שאלתי. "איך אתה יודע לאן אני מגיעה? ומה יש לך לעשות שם בכלל? זה לא מקום שמתאים לספרים כמוך, ויש לנו גם אבטחה בכניסה. לא יתנו לך סתם ככה להיכנס בלי תג מזהה." עצרתי ברמזור והפניתי את ראשי אחורה, לעברו, כדי לראות אותו טוב יותר. ספר, אין ספק שהוא נראה כמו ספר מקומט למדי.
"תירגעי. למה את מודאגת כל כך כל הזמן?" כך הספר. "ותסתכלי אל הכביש בבקשה. את צריכה לנהוג בזהירות. אני אגיע לאן שתוכלי להביא אותי. שם אני ארד, ואמשיך הלאה. מהנקודה הזאת". והוא הפנה את מבטו והיה נראה שקוע בנוף החולף מבעד לחלון.
אבל הייתי עדיין מוטרדת ושאלתי אותו איך זה יכול להיות. מי אמר לו שהמקום שבו הוא יירד יעזור לו להגיע ליעד שלו. הוא המשיך להביט בבניינים החולפים, חייך במסתוריות ואמר "רואים שאת לא מכירה ספרים טרמפיסטים. ככה זה אצלנו". התעצבנתי. "מה ככה?" שאלתי. "ככה, שאין יעד. אנחנו לא מתכננים עלילה מראש, כי אין צורך. וגם אין לנו יעד להגיע אליו. אנחנו מתלבשים על עלילה קיימת, או על דמות ידועה, וזהו. רוב העבודה כבר עשויה."
השתלבתי בזהירות בכביש המהיר תוך שאני מתחמקת משני אופנועים שניסו להתנגש ברכב שלי. "הי, זה מעניין מה שאתה אומר," אמרתי לו. "וגם מסביר לי כמה דברים על ספרים שקראתי. וזה באמת עובד?"
הספר פיהק בשיעמום. "עינייך הרואות," הוא אמר. "אני חי וקיים. ויש עוד כמוני. וזה עובד יופי, כי הטרמפיסטיות גם חוסכת עבודה של שיווק. בשביל מה לטרוח לספר לאנשים על מה הספר, לתת טיזרים, לפתות אותם לפתוח אותו? השם כבר מוכר ותופס, והוא עושה את העבודה. וגם לכתוב אותנו הרבה יותר קל ככה. לוקחים עוגני עלילה מהספר שעליו אנחנו רוכבים, מאזכרים אותם מדי פעם, מתחברים לסוף, וזהו. גם קל יותר לכתוב, גם יוצר אמפתיה אצל הקוראים המכורים. משתלם, חסכוני, למה לא?"

המשכתי להקשות: "ואנשים לא שמים לב שאתם בעצם תופסים טרמפ?"
"בטח שמים לב," אמר הספר בגילוי לב. "הרי בגלל זה הם קונים את הספר. לרובם זה בכלל לא מפריע. ואלה שמפריע להם, לא חשובים כל כך".
"ומה דעת הסופרים של הספרים המקוריים? הרי זה סוג של גניבה, או תחפושת, או התהדרות בנוצות לא לכם, וזכויות יוצר..."
"זכויות יוצרים," חוסר הנימוס שבו הוא קטע את דברי והשלים אותם במקומי עיצבן אותי, אבל הוא לא שם לב, והמשיך "זכויות יוצרים זה שטויות. אנחנו מהווים הומאז', מחווה. מחמאה גדולה. אבל חייבים להודות שרובינו תופסים טרמפ על סופר מת מאוד. כדאי תמיד לקחת את הצד הבטוח, את יודעת".

אני יודעת, בהחלט. אותתתי יפה, עברתי לנתיב הימני, ויצאתי מהכביש המהיר שבו נסענו עד כה. אחרי העיקול היתה תחנת דלק קטנה, ולידה מפרץ עצירה. עצרתי. האורח שלי התפלא "מה, את לא ממשיכה?" שאל והמשיך לשבת במקומו. "לא," אמרתי. "יש לי סידורים לעשות. כאן אנחנו נפרדים לשלום, ונראה איך תמשיך מכאן."
הספר קיבל את זה יפה, אני חייבת לומר. הוא אסף את התיק שלו, הרכיב את משקפי השמש, איחל לי יום יפה, יצא מהאוטו, ונעמד עם האצבע מורמת, מנסה לתפוס טרמפ אחר.

===
זהו. הספר "מארץ'" הוא ספר-טרמפיסט. על הספר "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט. הסופרת ג'רלדין ברוקס מצאה חורים בעלילה, ונפנתה להשלים את הסיפור של מארץ', הוא אבי הבנות שכמעט ואינו נוכח בספר. היא ממקמת אותו במלחמת האזרחים בארצות הברית, ואז מוציאה אותו מהמלחמה, ומעבירה אותו עלילות שונות תוך שהיא טורחת לזרוע מדי פעם איזכורים ל"ג'ו קצוצת השיער" ל"מג שלי" וכך הלאה. לא אהבתי את הרעיון של הטרמפ ואת התפרים הגסים של העלילה. כמו כן לא אהבתי שבאמצע הספר העלילה עוזבת בלי הרבה הסברים את נקודת מבטו של מר מארץ' ועוברת אל נקודת המבט של אשתו. זה נראה מאולץ ומוזר. אבל בהתעלם מהחולשות הבולטות האלה, הספר עצמו קריא וחביב, ונותן עוד מבט על המלחמה שקרעה את ארצות הברית לגזרים, אבל גם עיצבה אותה כאומה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מארץ'