"מה בעצם יש בתוך הספר, כל עוד הוא סגור? מטבע הדברים, יש בו כמובן אותיות מודפסות על גבי נייר, אך בכל זאת – משהו קורה שם, כי כשאני פותח אותו יש בו לפתע סיפור שלם. יש שם אנשים שאיני מכיר, המון הרפתקאות, מעשים וקרבות – לפעמים מתחוללות סערות בלב ים או שאתה נלקח לארצות ולערים זרות. כל זה נמצא בתוך הספר. מובן שחייבים לקרוא בו כדי לדעת מה יש בו, אבל הכל כבר נמצא שם מראש, זה מה שמשונה. הלוואי וידעתי איך זה

הספר הזה כל כך מדהים שקראתי אותו ביומיים!
מסופר על ילדה יתומה בשם מומו שגרה בחורבות אמפיתיאטרון. כל הזמן באים אליה חברים, ילדים ומבוגרים כאחד. חבריה הטובים ביותר הם ג'יג'י מדריך-התיירים – בחור צעיר, חולמני ופטפטן; ובפו מטאטא-הרחובות, זקן חכם ולא דברן גדול.
מומו מיוחדת: היא עוזרת לכולם בכך שהיא מקשיבה להם. אנשים באים אליה, מספרים על הבעיות שלהם, ורק כשהיא מקשיבה הם פותרים את הבעיה (והיא לא מייעצ

זו ביקורת שהיתה צריכה לקרות מתישהו בחיים. גם אם לא הייתי כותבת שום דבר אחר, גם אם סימניה מתפוצצת והכל הולך לאבדון, יום אחד הייתי כותבת על ג'ים ונהג הקטר.
הוא אחד מאלה. מהספרים האלה של הסופרים האלה שמהווים חלק כל כך חזק בקרב האנושות עד שהיא עצמה לא שמה לב לחוזק שבו היא נאחזת בהם.
(רשימה חלקית: רואלד דאל, בוורלי קלירי, קורנל מקושינסקי, אריך קסטנר, דיאנה אהובתי, גייל קרסון לווין, שנון הייל)

ובכן

לכל אחד מבני משפחתנו, מהמבוגר ביותר ועד לצעיר ביותר, יש חולשה קטנה אחת: הקריאה. אי אפשר לשכנע אף אחד מאיתנו להניח את ספרו ולו לרגע על מנת לבצע פעולה אחרת, גם אם היא דחופה או אפילו בלתי ניתנת לדחייה.
הידד! אנחנו לא מוכי הגורל היחידים.
מוצאי שבת, הבית הפוך;
שני הכיורים מלאים כלים;
שני סלי כביסה ליד המכונה;
שלושה ילדים על הספה:
אחד עם "שני רעים יצאו לדרך" הישן והאהוב, אחד קורא ב"האיש על העד

כשנרשמתי לאתר אי אז לפני אחת עשרה שנים, קיטלגתי את הספר ברשימת "אהובים על ילדי", והשארתי את זה ככה. למען האמת הוא אפילו לא היה אצלנו בבית. קראנו מהספריה או משהו, ולא טרחנו לשמור אותו. אבל הוא היה זכור כאהוב. הוא גם מוכר, גם <mark>מיכאל אנדה</mark> מוכר (דווקא "ג'ים ונהג הקטר" כן קניתי) ויוצא שמדברים עליו ומזכירים אותו בשיחות.

שוב נזכרתי בספר הזה בזמן שקראתי את הספר "4000 שבועות" שהוא אנטי-מדריך לניהול זמן,

איזה ספר... ובאמת, איזה מן ספר הוא? במשך שנים לא הצלחתי להחליט. האם הוא ספר מייגע ומעייף, שראוי לו להתייבש על המדף לצד שני הכרכים העבים של "מלחמה ושלום", שגם אם תצרבו על עורי את שמו של טולסטוי בברזל מלובן לא אתקרב אליהם אחרי החוויה הלא נעימה הקודמת (ושוב אני מוצאת את עצמי יוצאת בהצהרות חסרות שחר), או שמא הוא יצירת מופת מופלאה הראויה למקום כבוד בהיכל התהילה של הספרות, לצד כתבי טולקין, הומרוס ודיומא

כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המשפט "אין לי זמן"?
או לחלופין: "מצטער, אני נורא עסוק", "אולי בהזדמנות אחרת".
לי זה קרה לא פעם ולא פעמיים בחיים. תמיד הופתעתי איך זה שאני מרגיש שיש לי המון זמן חופשי, בעוד האדם שמולי הצליח באורח פלא לנצל את הזמן שלו עד תומו, ועכשיו הוא תמיד לחוץ.
לקרוא למשל, בטוח לא יעלה בדעתו של אותו אדם. איזה בזבוז! בשביל מה לשבת מול פיסות נייר, כאשר אפשר להשקיע בבורסה, לרכל, לראות

ב"סיפור שאינו נגמר" נתקלתי לראשונה כסרט מצויר בטלויזיה. הייתי אז ילדה והסדרה שיעממה אותי, אך במיוחד הרתיע אותי השם שלה. הסיפור שאינו נגמר?! מה זה אומרת? האם אגיע לסוף ואגלה שם רק דפים לבנים שמביטים בי בלגלוג, או שמא הספר הולך במעגלים ומעגלים שאין להם סוף ואני אמורה לנחש או לפתור את חידותיו?
ספרים כאלה לא אהבתי אף פעם, לכן נמנעתי מלהתקרב אליו.
במהלך השנים שעברו מאז נתקלתי פה ושם באזכורים על כמה ש

"ג'ים ונהג הקטר" מתחיל כסיפור ילדים פשוט וחסר יומרות עם שם וכריכה קלילים. מתוק מתוק , הוא צועק לכל את מרכולתו. ספר-חטיף , חברה שלי מכנה ספרי חמד כאלה והספר באמת היה חמוד והתקדם מהר מהר בשפה הילדית דמיונית של <mark>אנדה</mark> ולא נכנס כסיפור בתוך סיפור כמו "הסיפור שאינו נגמר" (אני דווקא אוהבת את הקונספט אבל תודו שזה מקל כשהגיבורים במימד אחד בלבד ואת האמת , סיפור אחד כזה הספיק לי) והוא אפילו הצליח לסחוף כשההמש