“זה, זה בדיוק סוג הספרים שאני בטוחה שאוהב לקרוא בכל גיל.
מלאים שטויות והבלים כרימון, אפופים בטוב לב ובטיפשות...

יש סוג של קסם שובה-לב בכתיבה של מיכאל אנדה. מה הקסם? מממ... שאלה טובה. אני צריכה לנתח את זה ואז גם אני אבין.

כשאני קוראת ספרי-דמיון, אני בדרך כלל מרגישה שהכותב מנסה לשכנע אותי להאמין לו.
מעין: "אני יודע שכתבתי דברים אוויליים, אבל בחייאת- זרמי איתי. זה ספר פנטזיה טוב. יש פה הסברים, את רואה? ואפשר להבין למה התכוונתי."
והמסר הזה שמציץ בחשש בין השורות ובודק אם בלעתי אותו - משאיר לי בפה טעם לוואי. כמו סוכרזית.

כתיבתו המקסימה של מיכאל אנדה טהורה מכל התנצלות ו/או הסבר. הוא מספר לך על מה שקרה בכנות וברצינות תהומית, שאם תפקפק בדבריו ולו לרגע- אתה פשוט תצא מגוחך. הרי הוא אומר לך שכך היה! מה לא תאמין לו? אז לא. מ'כפת לו. הוא ממשיך בשלו.

כמה פשוט ככה אמיתי.

אז יש לי 2 המלצות:
1. אמצו את השיטה. כשאתם רוצים שיאמינו לכם - שכנעו כמה שפחות. דברו בביטחון ובפשטות, זה עובד אחלה.
2. קראו את הספר הזה, ספר חמד!!!

אגב, שלא תטעו לחשוב שהספר הזה חסר עלילה! שלא תטעו לחשוב שרק הכתיבה שלו מוצלחת! כי אם תטעו לחשוב כך- זו טעות גדולה!!!
יש עלילה, ואפילו יש הפתעות. מובן שהסוף טוב, הרי זה ספר נוער (או ילדים? אני לא בטוחה). אבל הסופר בישל כאן סוף טוב מעניין.

נ.ב.
ייתכן שהספר הזה הוא המקור למנהג של נישואים בגיל מוקדם?
נ.ב.ב.
אני חושבת שיש ספר שיצא לפניו, ז"א שספר זה הוא שני בסדרה. אני לא קראתי תראשון וזה לא הפריע לי.”