ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 24 בנובמבר, 2013
ע"י zooey glass
ע"י zooey glass
ספר "המבוגרים" הראשון שקראתי, אם להתעלם מהארי פוטר, היה "צופן דה ווינצ'י". אהבתי את העניין הזה של המסתורין, של לקרוא מכורח, מהתאווה לדעת 'מה לעזאזל קרה כאן'. מאותו רגע התמכרתי לספרות מתח וקראתי עשרות כאלה. ופתאום יום בהיר אחד הרלן קובן הוציא ספר מתח חדש וזה פשוט לא עניין אותי. התחושה הייתה שכבר קראתי את הכל, ויותר מדי פעמים. מאותו רגע שהנחתי לספרות המתח רעיתי בכל שדות הספרות האפשריים, או לפחות השתדלתי. עדיין משתדל. גם ספרות רצינית יותר, גם מדע בדיוני, אפילו ספרות ילדים הגיעה אל חיקי [בפו הדוב אני קורא כבספרי קודש]. זמן רב הייתה בי סוג של התנשאות ילדותית כזאת מעל אלה שמגבילים את עצמם רק למותחנים, ואז גם זה עבר ומדי פעם הרשתי לעצמי מותחן טוב, וגם זה רק אחרי שהוכיח את עצמו אצל קוראים אחרים.
הסיבה שהטרחתי אתכם דרך הפתיחה הזו היא בגלל שההיסטוריה שלי עם מותחנים –ההתאהבות, השנאה, והביקורים- ליוותה אותי והשפיעה על חווית הקריאה שלי "בגלנקיל – מותחן כבשים".
כידוע, למותחנים יש דרך אחת לפעול [כל עוד הם לא מגיעים לידיו של מורוקמי]: מישהו נרצח, מישהו מנסה להבין למה, ועל הדרך יש קצת אקשן, קצת אלכוהול, הרבה הרהורים תוך כדי שיטוט ברחוב, ובסוף פיתרון שמוכרח להיות מפתיע. בגלנקיל הטוויסט מגיע בזהותו של הבלש כאשר מי שמנסה להתחקות אחר רוצחו של ג'ורג' גלן רועה הכבשים המתבודד הוא לא פחות מאשר עדר הכבשים הנאמן שלו.
אם עוד לא שמעתם על הספר הזה [דבר בלתי אפשרי כנראה] אז אתם בטח מרימים גבה. אל תרימו. לאוני סוואן מבצעת את המהלך הזה בהצלחה מעוררת השתאות. כל הספר נמסר מעיניהם של עדר הכבשים והדבר מתבצע בצורה אמינה להפליא, משעשעת ובעיקר במתיקות שלא קראתי כמותה כבר הרבה זמן. היו הרבה קולות שקראו למותחן הכבשים גימיק. גם אני חשבתי לעצמי ברגע חלש בעמוד 56 שמדובר בגימיק וחשבתי לנטוש, ואז הגיע עמוד 57 והזכיר לי שכבר נקשרתי לכבשים של גלנקיל, לכל אחת ואחת מהן. ורגע נוסף אחר כך, נו מי היה מאמין, פשוט לא התעניינתי מי הרוצח. אז למה שארצה להמשיך לקרוא מותחן אם הרצח לא מעניין אותי? כי הדרך אליו עניינה אותי יותר. רציתי לראות מה יעלה בגורלן של הכבשים ומה יקרה להן בדרך. לעקוב אחר תעלומה בלי שום עניין בפתרונה זה הישג שרק מעטים הגיעו אליו. היצ'קוק נניח. טרנטינו והספרות הזולה שלו. ומורוקמי עדיין מנסה.
אני מרגיש שעדיין לא העברתי את מלוא אווירת הקריאה אל מי שמעוניין לקרוא. מה אוסיף? הרבה נופים איריים המתוארים בפשטות פסטורלית; שפה חדשה ודימויים כבשיים שלא מאבדים מקסמם יחד עם סיפורי עם זאביים ונקודת מבט יחודית שגורמת לנו, בני האדם, להסתכל על עולמנו בעיניים חשדניות; אנשי כפר על תקן הדמויות המשניות שזוכות לעומקים מטרידים ברגעי-פתאום שכאלה; וכן, גם תעלומת רצח עם סוף נוגה.
אני בעצמי קראתי את הספר רק בגלל ההתחלה שלו.
"אתמול הוא עוד היה בריא," אמרה מוד. אוזניה רטטו בעצבנות.
"זה לא אומר כלום," ענה סר רצ'פילד, זקן העדר, "הוא הרי לא מת ממחלה. את חפירה הוא לא מחלה".
הציטוט הזה מופיע גם על גב הספר. על חובב פו-הדוב שכמוני זה עשה את העבודה.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
