ביקורת ספרותית על מחברת המילים הקשות מאת שלומית אברמסון

---

ילדה בת חמש שלא מדברת. או שכן מדברת, אבל רק בלחש ורק עם סבא שלה. יש דברים כאלה, היום היו מאבחנים וקוראים לזה אילמות סלקטיבית ומחפשים טיפול אצל קלינאית תקשורת או פסיכולוגית, אבל פעם פשוט אמרו שהיא מוזרה, נתנו לה מחברת לכתוב בה מילים, וזהו. כן, היא יודעת לכתוב, הילדה בת החמש. גם אני ידעתי לכתוב בגיל חמש אלא שאצלי זה לא החליף את הדיבור אלא היה תוספת.

סבא שלה סולומון, שעלה מרודוס. הוא רוצה ים, אבל אשתו רוצה ירושלים והוא נכנע. יש דברים כאלה. הוא רק מטייל בשוק, קונה כל מיני תבלינים שמזכירים לו את החנות שעזב, ומשמר פירות וירקות בתוך צנצנות, ובשאר הזמן מטפל בנכדה שלו ומסביר לה את המילים הקשות שהיא כתבה במחברת. ואז הוא מת והיא ממשיכה לכתוב.

סבתא אסתריקה שקצת שותקת, לא אוהבת את המקום שחזרה אליו, ובסוף הופכת נכה. הבת שלה לונה קצת מוזרה ומאוד לא שייכת, נטע זר בעולם. עובדת, מתפקדת, מתאהבת בבוס וגם היא קצת שותקת. החתן. הבוס. אשתו של הבוס. כל מיני דמות שהן כביכול רגילות מאוד, אנשים שנמצאים, או לפחות נמצאו, בכל מקום. אבל כולם מוזרים. מעוותים. וגם מזכירים יותר מדי את הגיבורים של השועל של יום שני. כלומר זה ספר אחר ועלילה אחרת, והמקום, אמנם בירושלים, אבל בשכונה אחרת, אבל הכל נראה דומה.

לכאורה הייתי צריכה לחבב את הסיפור, ובאמת ניסיתי. האנשים גרים בשכונת תל ארזה המרוחקת, די קרוב לבית שהיה ביתם של סבי וסבתי. ושלומית אברמסון כותבת רהוט וזורם. אבל לא חיבבתי. רק כשקראתי את "נחלת עולם" שמתאר עולם הזוי ולא מציאותי בעליל עם זרימת זמן שונה, הבנתי שאברמסון כותבת כל הזמן את אותו סיפור ושגם הריאליזם שלה הוא לא באמת. הוא תחפושת לדמויות שזרימת התודעה שלהן שונה, ילדות בנות חמש שמסתכלות על העולם בעיניים בוגרות, אנשים שעושים דברים מתוך סיבות, אבל הסיבות עצמן מוזרות מאוד. אז אפשר לומר שלא התחברתי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מחברת המילים הקשות