ביקורת ספרותית על נחלת עולם מאת שלומית אברמסון

---

זאב, קולגה שלי, בן שבעים ועדיין עובד אוהב לספר את הבדיחה הבאה.
פעם ראיינו ברדיו קשיש מופלג על סוד אריכות החיים שלו.
- אז מה הסוד שלך? שואל המראיין
"אני?" עונה הקשיש, "כבר שמונים שנה אני קם כל בוקר בשעה חמש, עושה את אותה התעמלות, אוכל את אותה ארוחת בוקר, גר באותו בית, נשוי לאותה אישה, הולך לאותו בית כנסת".
בקיצור, מסכם זאב, כבר שמונים שנה הוא מת למעשה, למה מלאך המוות צריך להתאמץ?


בתחילת הסיפור של "נחלת עולם", אמרתי על משהו שהוא לא הגיוני. מסופר שם על שאור שעובר מדור לדור וממשפחה למשפחה ומגדל דורי דורות של אופי לחמניות. אין סיכוי שמשפחות יהודיות, בדורות שבהם כולם שמרו מסורת, ישמרו על שאור שנה אחרי שנה בלי לבער אותו בפסח. הייתי תמימה כשחשבתי שזה הדבר הלא הגיוני בסיפור.

נחלת עולם היא אחוז שהקים לייב סולומון לאשתו הנרייטה לאחר שעברו מגרמניה לפלשתינה. ובנחלת עולם יש איזור זמן נפרד בפני עצמה. למעשה אפשר לומר שהזמן עומד שם מלכת, אנשים נשארים בשגרה הקיימת שלהם, בעוד כל העולם בחוץ רועש ורוגש, הדברים בנחלת עולם זזים בקצב אחר. נולדים תאומים, אבל הם צריכים להיפרד ולברוח כדי לייצר אישיות משלהם, והבריחה הזאת מגן העדן המוגן לא תמיד טובה לכולם.

זה הספר השלישי של שלומית אברמסון שאני קוראת, ורק אחרי שקראתי אותו הבנתי כמה סוריאליסטים הם שני הספרים האחרים, הריאליסטים לכאורה. אברמסון אוהבת להרדים את הדמויות שלה, להכניס אותן למיטה בלי תזוזה למשך חודשים ושנים, או להוציא אותן רק כדי לארגן תספורת למשל, ואז להקפיא בחזרה. התופעה הזאת, מוזרות קטנה בספרים הקודמים, הופכת כאן לאקסטרים, ובמקומה צומח ועולה ופורח השאור שלא מפסיק לגדול.

מוזר ביותר ודי מיותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על נחלת עולם