מישהו אמר לי שאת הדברים שאני כותבת אני צריכה לשרוף. הוא התכוון לדברים הקשים שנכתבים לפעמים, בהקשר של החיים. שכשורפים את הדבר הקשה שנכתב, זה עוזר להרפא.
אני לא מרגישה ככה. בשבילי השריפה היא בהעברה ממחשבה לכתב, דרך היד והעפרון. כילוי וכיבוי המחשבה הטורדנית על ידי נהרות מילים על דף.
ויש אנשים שזקוקים לשיטה השניה. כי לפעמים גם המילים הכתובות יכולות לרדוף.
אייריס מוקפת כל הזמן בדברים שהיא רוצה לשרוף

סאם, סאם, אהבתי אותך לאורך כל הסיפור, וחיבקתי אותך גם אחרי שסיפרת מה עשית. אני מבינה עד כמה אתה מצטער, עד כמה אתה מתבייש וחושב שמה שעשית הוא הדבר הכי נורא עלי האדמות, הרבה יותר נורא מאימא שמזניחה את ביתה בת העשר. ונכון, זה רע. רע מאוד.
אבל מקס סלח לך. אני סולחת לך.

בכתיבה קולחת, עדינה אך עוצמתית, <mark>ג'ני ולנטיין</mark> רקמה עלילה מרתקת ומסקרנת, חברויות בלתי צפויות ונקודות מבט שונות שבסוף מתגבשות לאחת.

אחרי שגמרתי את "נמלים" של <mark>ג'ני ולנטיין</mark>, שהיה מופלא וכתוב לעילא ולעילא, גיגלתי את הסופרת ומצאתי שכתבה גם את "מרק שבור", שאחותי קראה לפני טונות זמן וגם במקרה קיבלנו ממישהי בעבודה של אמא. הייתי במחסום קריאה מטורף, לקחתי טרי פראצ'ט מהספרייה אבל הוא היה למטה ולא היה לי כוח לרדת, אז חיפשתי את "מרק שבור", מצאתי אותו במדף איפה שהספרים שעוד לא קראתי, נשכבתי במיטה והתחלתי.
אני אתחיל בזה- יותר אהבתי את "נמל

זה פשוט ספר עצוב. ספר שגרם לי לרצות להיות עצובה עד סוף ימי ולבכות ללא מעצורים.
אבל אין כמו להיות עצובים מספר. (זה נשמע פסיכי - אבל כן, אני אוהבת להיות עצובה מספר)
זה לא ספר רגיל - זה בטוח. זה לא ספר שהכול טוב בו והוא שמח ועצוב כאחד.
הסוף הוא לא ''האפי אנד'' וזה מה שכל כך אהבתי בו, הסוף הוא מעט עצוב אך יש בו תקווה ואושר מובטחים לעתיד. אם אגלה יותר מזה, זה יהיה כבר ספוילר.
מכירים את התחושה שאתם

אני יודעת שזה לא קשור, אבל אני נורא גאה - שברתי את שיא הקריאה המהירה שלי עם הספר הזה (ארבע שעות וחצי). למרות שקשה להחשיב את הספר הזה כספר קשה קריאה - והחלק הזה כן קשור - הספר קצר, כתב גדול ודפים עבים.
עכשיו אני באמת אדבר לעניין.
קראתי ספר אחר של הסופרת הזה, <mark>ג'ני ולנטיין</mark>, מי שמכיר "מרק שבור". "מרק שבור" הוא ספר זוועתי בכלל, לא מומלץ בכלל לקרוא אותו, העלילה בו לא מובנת בכלל ולא שווה להסתבך עם הכ

כמו בספרי נוער אחרים של <mark>ג'ני ולנטיין</mark>, גם גיבורי ספר זה אינם נערים רגילים שחיים חיים רגילים. גיבור הספר הוא נער מבית מחסה שאיננו מסכים למסור את שמו בטענה שהוא אף אחד. במהלך הספר מתבררות נסיבות חייו הקשות וכיצד הגיע לבית המחסה. באחד הימים מתברר למנהלי המקום ששנתיים לפני כן נעלם נער בשם קסיאל רודנייט, הדומה לנער בבית המחסה כשתי טיפות מים. בהחלטה גורלית מחליט הנער להודות שהוא קסיאל ולהזדהות בשמו, בתק

כשקראתי את הספר - אליו הגעתי בעקבות הביקורת של נוריקוסאן (תודה!) חשבתי כמה קשה להגדיר זהות: זהות אינה איך אנחנו נראים - למרות שאחרים מזהים אותנו לפי החיצוניות. זהות אינה גם הדרך בה אנחנו מתנהגים, הדרך בה אנחנו מדברים או מחליטים החלטות. זהות אינה רק זכרונות וגם לא בחירות.

הספר עוסק בזהות בכמה מישורים: זהותו של צ'אפ שאין לו איש והוא גר ברחוב, שקפץ על הזדמנות מקרית והחליט להפוך לקסיאל רודנייט, נער

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים הלכתי לספריה, מחפשת לי ספר וכל פעם נתקלת בספר הזה. קוראת את התקציר כל פעם מחדש. מדפדפת קצת ואומרת לעצמי: "יום אחד אני אקח אותו. לא עכשיו."
אז שבוע שעבר לקחתי אותו סוף סוף. ואולי עכשו זה הזמן, כי נראה לי שאז לא היתי מצליחה להבין אותו כמו שהבנתי אותו עכשיו.
הבנתי את כולם. (חוץ מאת צ'רי. סליחה.) את סאם, שבורח מהחיים הקודמים שלו. את איזבל שמנסה להתערב בהכל, בענינים לא לה.

כשרומי היתה בת ארבע וחצי היא סיפרה לה פוני קצר. מכיוון שידעה שתספורת כזו אינה מה שהסכמתי לו כשהיא בקשה "להשאר בפרטיות בחדר שלי", היא הסתירה את הראיות מתחת לכריות שעל מיטתה. התגובה שלי לעיצוב השיער הזה מוכרת כנראה לכל אמא לילדה עם שיער ארוך ויפה. לא היתה בה שום מקוריות או הבנה פסיכולוגית, וגם הידיעה שזה בסך הכל שיער לא חילחלה אלי. פשוט צרחתי "אוי ואבוי! מה עשית לשיער שלך!!!" עד שהקטנה נבהלה ופרצה ב