לא תמיד הסכמתי עם דעותיו של ידידי אמנון דנקנר בנושאים שונים, אולם בדבר אחד ישנה הסכמה בינינו – הבחור יודע לכתוב.
הכתיבה שלו ככלל וההומוריסטית בפרט, מעצימה אירועים, מאדירה אותם ומשחיזה רבים מהם כך שהקורא מובל לראות מצבים ולבחון אותם בצורה שמעטים הכותבים שיוכלו להתחרות בו, אם בכלל.
כמובן שצריך מיד לסייג ולראות את דנקנר הכותב הרציני – זה שדעתיו האישיות, מטבע הדברים, מתקבלות אצל חלק מאיתנו בהסתייגות רבה, ומנגד - את אמנון ההומוריסט שלוקח זכוכית מגדלת שונה ומביא לידי גיחוך התנהגויות ישראליות נפוצות, שאינן זרות לנו, ומטיח אותן בפנינו, כאשר גם הוא מככב בהן - ולא תמיד לטובה. ואולי המשפט שמסביר יותר מכל את הכתוב בספר הוא: "...האמת היא שסיפורים יפים קורים לאנשים שיודעים לספר אותם"...
ובסופם של הקטעים, מסיים עם הפאנץ' - שהן אותן השורות הסופיות שמבדילות את קטעי ההומור לטובים או לטובים מאוד. ודנקנר בהחלט יודע לעשות זאת - טוב מכל כותב אחר.
הספר הוא אוסף של פרקים קצרצרים, שפורסמו בעיתון "הארץ". ואל דאגה, השפה פשוטה, לא פילוסופית, כיאה לעיתון, ו"מתאימה לכל משתמש", ובתוספת הציורים הרבים (של נועם נדב) התוצאה הסופית היא ספר קליל שנעים לקרוא בו.
ולסיום, עניין קטן שמעט הפריע לי: ישנם קטעים מסוימים שנראים לי בומבסטים מדי, ולא מציאותיים בהוויה הישראלית, ואולי העניין נדרש בהקשר הספציפי, מי יודע, איני סופר...
ואולם, בסופו של יום אין הדבר כה מפריע ובהחלט ניתן ליהנות מהספר ומההומור (גם העצמי) המושחז של אמנון.
נהניתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
