ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר מעולה

---

זאת לי הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של אמנון דנקנר, ובמהלך כל הקריאה שאלתי את עצמי כיצד ייתכן שהסופר הזה נעלם מעיני עד עתה. "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" (ושגיאת הדקדוק שבכותרת רק מוסיפה לחינה) הוא סיפור איטי ועדין שמתרחש על רקע שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. דנקנר מכניס את הקורא לדירה קטנה בירושלים אותה חולקות שתי משפחות ותוספת ססגונית אחת – הדודה אווה. הדירה מלאה עד להתפקע, ודריה עוצרים בתוכם סודות וקשיים מן העבר הלא-רחוק, בדומה למחסן הרהיטים הישנים של לזר הצמוד לה. גיבור הספר הוא ילד שקט ומופנם שמהלך על ביצים ומשתדל לא לתרום חלק לאווירת הטירוף השוררת בדירה. לאורך השנים נרקמת בינו ובין דודה אווה המסתורית ידידות עמוקה, שמפצה על אובדן אמו והנתק עם אביו, ומאפשרת לו לנהל חיים עצמאיים ולקבל הערכה לכשרונו. לאט-לאט הולכת הדירה ומתרוקנת, ומותירה את הגיבור אדון לעצמו, עם מחשבותיו, זכרונותיו ומצפונו.

אמנם הספר אינו דק-גזרה, אך לשמחתי הרבה הוא בהחלט מתגמל את הקורא על הסחיבה וזמן הקריאה. 560 העמודים הצפופים הם תענוג צרוף, שיר הלל מצחיק ומרגש לפרטים הקטנים. דנקנר מצייר בתאוריו את ירושלים של שנות החמישים, על בתי הקפה השוקקים, גניה ורוכליה. הוא משלב בעלילה סיפורים קסומים כמו זה של הגנן בנבנישתי, שירש את מקומו של הגנן הבריטי ולא נטש את הטיפוח הקפדני עד שהטביעה העיריה את יצירתו בשבילים של בטון.

הכתיבה של דנקנר מפצה על איטיות-מה של העלילה, ושווה להתעכב עליה לשם ההתענגות. למשל בעמוד 364, כשדנקנר בסך הכל רוצה לספר לנו שהאביב התחלף בקיץ, זהו הניסוח בו הוא בוחר: “שוב ננגס האביב הקצר בהבל החם שבא מן המערב ובשרב שצרב מן ההרים האדומים במזרח וים של חרולים איוושש ופיצפץ בין המצבות בבית הקברות המוסלמי ומסר עצמו לדלקות קטנות שלכדו נחשים ורמשים שצרחו בלי קול". זאת שירה ממש, אבל לא כזאת השמורה למשוררים מתוחכמים, אלא שירה מדוייקת שבוראת את תאוריה באופן מוחשי בדמיוננו.

כאמן של מילים, מתאים דנקנר את סגנון הכתיבה, גובה השפה ותדירות הפיסוק למסר שהוא רוצה להעביר. לדמויות הוא מדביק מבטאים והתנסחות בהתאם לאופיים ומקורם, ולא פעם מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם בעת קריאת דיאלוג בין דמויות. הדמויות דוברות עברית של שנות החמישים, כולל ניואנסים מוכרים ומשעשעים: “נו, מה, הרי בעיות אין לך, עם כזה כשרון גדול" (בונדי קליפר, עמ' 263), “אתה בדיוק כמו כל הקובוצניקים ההיפוקריטים שאצל אחרים אתם אומרים, יוי ובוי, איזה סקנדל פה, אבל בשביל עצמכם, זה כבר דבר אחר. זה בסדר גמור. בטח. אבל לא אצלי. הו! לא אצלי" (אנושקה ברגר, עמ' 37).

הקריאה בספר מהנה מאוד, גם אם ארוכה, ובאורח מוזר היא נחלשת דווקא כשהעלילה מעלה הילוך והסודות מתחילים להפרם – לקראת סוף הספר. במיוחד בולט הדבר לגבי תקופת הצבא, האקדמיה והקריירה בחייו של הגיבור, המתוארים בצורה זריזה ומרפרפת ביחס לתאורי ילדותו והתבגרותו, שהיו מוצלחים מאוד. כמו בחיים, כך בספר, כשממהרים אל המטרה - מפספסים את הפרטים, והפרטים הם הצד החזק של הספר. הכתיבה המפורטת של דנקנר מעמיקה את הקשר של הקורא עם הדמויות, האירועים והמקומות, עד כי הוא מרגיש שהוא עצמו היה שם, בדירה הקטנה בירושלים של שנות החמישים.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה