כתיבה מדוייקת להפליא הממחישה סיטואציות ריאליות דרך עולמם של "משוגעים" דרך עין פסיכיאטרית.
הסיפור של ורוניקה הוא סיפור על חיים ואהבה.
על ראיית החיים, החברה בדרך מעט שונה ודרכה הדרך לחיות אותם.
כתוב בשפה קולחת, מעניינת ולא מפורטת-מדי.
ספר טוב מאוד מאת קואלו הגדול.

מהעמודים הראשונים שהצלחתי לקרוא, הבנתי שספר זה הוא שטחי למדי.
לטעמי, בזבוז זמן-קריאה.

סיפור חייו של אדם לא מוסרי שכל חייו ברח.
ברח מעצמו, ברח מאשתו ואפילו מהוריו, שלעולם לא ניסה ליצור עימם קשר לאחר שברח.
סיפור על "חלאות אדם" שמטרה אחת יש להם בעולם, לממש את חלומותיהם.

בשביס-זינגר כותב בחסד עליון, בשפה קולחת ומעניינת.
ספר שלא שיעמם אותי לרגע.
ממליץ מאוד, ספר מעניין עם תוכן לא פשוט, מעמיק ומתאגר.

מומלץ מאוד.

כפי שנכתב כאן, התירגום בעיברית חלש.
אני ממליץ להאזין לאלבום שהפיק והלחין Philip Glass בהשתתפותו של לאונרד כהן ואמנים נוספים.
אמן גדול.

כאשר קראתי את ספר השירה "אחותי הקטנה" של אבא קובנר לא יכולתי שלא להיסחף לגל עז של עצבות וכאב.
קובנר, בספר-שירה זה הכניס פואמות "דוקרות", וחד משמעיות.
ברוב הפואמות הכניס קובנר את "אחותו"(או השתמש במילים דומות,"אחיות" - מטפלות) ועקב אחר מסלול חיה.
אפשר לומר שהפואמות נכתבו ממקום מלנכולי, מנוכר, עצוב, וביקורתי לעיתים.

מסלול החיים של משפחתו מתואר כרבויי מיתה, צער ויגון.
כאמור, ספר לא פשוט שבקטעים מסויימים מצמרר אותך.

חווית הקריאה בשבילי הייתה משונה.
מצד אחד הספר כתוב בשפה קשה להבנה ("לא זורמת"/"קולחת") ומצד שני יש משהו בו שפשוט לא נתן לי לעזוב אותו.
אולי החמלה היא שהשאירה אותי דבק בספר או ההתעניינות, אינני יודע.
מה שכן, זהו ספר עמוק, סבוך ומסובך.
יצאתי מבולבל מהדרך שוולבק ניסה להעביר את אימרת הספר.
ספר טוב.

"ראיתי חיות עצובות" של ירון קמינסקי מעלה על פני השטח הרבה שאלות ורגשות שבגלל מחסומי הגנה מסויימים נדחקו ודוכאו.
בספר מיוחד זה ניתן לראות את הדמיון העז בין בעלי החיים ומאלפיהם/ מטפלם בקירקס.
התמונות שירון הצליח לתפוס לרוב מעבירות רגש חזק של עצבות ורחמים ואפילו לעיתים חוסר אונים.
אהבתי מאוד את קטעי השירה שהוסיפו הרבה מאוד והכניסו עוד רגש נוכח התמונות הלא פשוטות.

"ראיתי חיות עצובות" הינו ספר חשוב שעוסק בנושא כאוב של ניצול והתעללות בבע"ח בקירקסים המערבים מופעי בע"ח.
הרצון להעניק לחיות מאפיינים "אנושיים" הביאו לתדרדרות האדם למאפיינים "חיתיים".
הכאב, החוסר אונים והרצון לברוח מ-"עולם הקירקסים הנוצץ", המשותף לכל הנימצאים בקרקס. מלבד כמובן, ההנהלה.

ושאלה חשובה-
מי הם אותם האנשים שהולכים לקרקסים אלה?
ואיך הם בכלל?

מהר, מהר מאוד וויתרתי על המשך קריאתו.
לא התחברתי בכלל לסגנון הכתיבה ולעלילה עצמה.

סיפור חייו העגומים של מוחמד, הכתוב לעיתים בהומור (שעטוף בעצב ובאומללות אין-סופית) ועצבות תהומית הביא אותי לחיבור מיידי עם הכתוב.
הספר כתוב בצורה מופלאה, אמיל מתגלה בספר הזה כיוצר גדול.
אהבתי מאוד את הספר וממליץ בחום רב.