שנים ארוכות של קריאת ספרים אינטנסיבית עברו לפני שהבנתי שלסיפורים קצרים יש היגיון משלהם וחוקים משלהם, ושהם עומדים בנפרד מעולם פרוזת הרומנים או המתח. לא מדובר כמובן בסיפורים קצרים לילדים שנועדו לענות על חוסר הסבלנות ומוגבלות היכולת לעבד מידע, אלא באוספי הסיפורים למבוגרים, שעל פי רוב הם רחוקים מאוד מעולם הילדים התמים. סיפורים קצרים פועלים נגד ההיגיון של קורא הפרוזה הממוצע, שמצפה להתפתחות הדרגתית של ה

ההבטחה של ה New York Times על הספר "הספר הטוב ביותר שתקראו השנה" יכולה להרחיק ממנו לא מעט קוראים, שקביעה חצופה מהסוג הזה מעצבנת אותם. וזה יהיה חבל, כי למרות שזה אינו הספר הטוב ביותר שקראתי השנה, הוא מעניין, שונה, ומנסח תובנות חשובות, גם אם אינן חדשות.

הספר מכיל 10 סיפורים באיכות משתנה, המגדירים ומתארים את החיים שאנחנו חיים היום. הם מאירים תופעות שאנחנו מכירים ומחשבות שאנחנו חושבים באמצעות תאור

פה ושם נהניתי. רוב הזמן, סבלתי... אפילו קיבלתי כאב ראש.
אני מביאה את הביקורת שמצאתי באתר ״אנשי הספר״ http://peopleofthebook.co.il/books/1880
בחרתי להביא אותה ובזאת להביע את דעתי.
״..ביקורת ספר: ״עשרה בדצמבר״ מאת ג׳ורג׳ סונדרס פוער פיות

"עשרה בדצמבר", ספרו השישי של הסופר האמריקאי <mark>ג'ורג' סונדרס</mark> (55), הראשון שלו מזכה שש שנים והראשון פרי עטו שמתורגם לעברית, היה אמור להיות הספר המדהים של השנה.

#
סופר שרוצה לומר דברים משמעותיים על העולם בו אנו חיים משתמש במשלים, במשחקי מלים, בדמויות לא-אפשריות ובסיפור שאפשר להקביל לדבר-מה מוכר. <mark>סונדרס</mark> עושה את כל אלה, בסיפור שהוא על הגבול הלא-ברור שבין אמת לבדייה, בין אמונה לידע, בין אפשרי לבלתי אפשרי.

בפברואר 1862 לינקולן הוא נשיא של אומה משוסעת. מלחמת האזרחים בת כמעט שנה. בזמן שהנשיא מארח נשף (שנוי במחלוקת בנסיבות ההן) בנו בן ה-11 נאבק במחלה, מובס ו

לא קל לקריאה דורש פתיחות לשונה, מאתגר מאד. את הסיבות לכך פרטה יפה yaelhar. באמת קשה להגדיר, חלקו קטעים דוקומנטריים, חלקו פנטזיה מדומיינת של עולם המתים, רוחותיהם של אלה שמתכחשים למות, אלה שהשאירו מאחריהם עניינים לא סגורים. הם צופים באבלו הכבד של לינקולן האב המתקשה גם הוא להשלים עם מותו של בנו האהוב ומנסים לעזור. מעניינת הבחירה בלינקולן שמאות בנים, אבות, אחים של אחרים מתו תחת פקודותיו ואובדנו הפרטי.

סיפור. יש הרבה דרכים לספר סיפור. זה יכול להיות טקסט רציף בגוף ראשון או שלישי, מחולק לפרקים אולי, מדלג מראשון לשני, מתחלק בין שני דוברים או יותר כדי לתת מספר נקודות מבט על אותם אירועים עצמם. אולי אפילו אוסף שך סיפורים קצרים שכל אחד נפרד, אבל הם מתחברים זה לזה בקישורים כאלה ואחרים ויוצרים יצירה שלמה.

זה יכול להיות גם משהו אחר. אפשר לספר סיפור דרך מכתבים. אוסף מכתבים אמיתי או בדוי שמספר את הסיפור.

מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים..
ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות.
גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש.
<mark>סונדרס</mark> ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ול

בין תרגיל לתרגיל ניסיתי לקרוא את הספר.יום לפני מבחן במתמטיקה החדר שלי נראה כמו מוקד טלפוני.אנשים רק מתקשרים ומתקשרים,רק רוצים שאני אחזיק להם את היד תוך כדי שהם פותרים את התרגיל,כאילו זה הוא כל ייעודי בחיים.

הספר עטוף בשבחים,הכריכה הקדמית,האחורית וגם בפנים מכילות רק שבחים על גבי שבחים.מקדימה הניו יורק טיימס מציין שזה הספר הכי טוב שאני אקרא השנה,ובכריכה האחורית הסופרים החשובים בזמננו כמו ג'ונתן פ