ההבטחה של ה New York Times על הספר "הספר הטוב ביותר שתקראו השנה" יכולה להרחיק ממנו לא מעט קוראים, שקביעה חצופה מהסוג הזה מעצבנת אותם. וזה יהיה חבל, כי למרות שזה אינו הספר הטוב ביותר שקראתי השנה, הוא מעניין, שונה, ומנסח תובנות חשובות, גם אם אינן חדשות.

הספר מכיל 10 סיפורים באיכות משתנה, המגדירים ומתארים את החיים שאנחנו חיים היום. הם מאירים תופעות שאנחנו מכירים ומחשבות שאנחנו חושבים באמצעות תאור מציאות בידיונית ולא מוכרת. השילוב בין מציאות ובידיון מדגיש את התופעות שסונדרס מנסה להאיר באור קר ומסמא עיניים, מחייב לחשוב עליהן - מה שאנחנו בדרך כלל עושים באופן אוטומטי בלי לתת ממש את הדעת על זה. גיבוריו של סונדרס לוקחים חלק בארועים המתוארים, בלי להבין באמת את מה שקורה. הקורא קצת מקדים את הגיבורים בהבנת הארועים, וההרגשה היא לפעמים של מבוכה - כאילו הסופר חשף שלא במתכוון מחשבה כמוסה של הקורא.

הסיפורים עוסקים בצורך להתאים את עצמנו למודל מקובל, המהווה, בעינינו את ההגדרה שלנו כ"מוצלחים", "מאושרים", "אוהבים" והגיבורים - אנחנו ליתר דיוק - מוכנים להקריב הרבה מאד כדי שהמודל הזה יהיה הם. ["גור" ו"יומני בת-סמפליקה"]
הם מתארים את הרמייה העצמית והקבוצתית הכרוכה בתרבות העבודה בחברה שלנו ["הפצרה"] ובמסורת האמריקאית ["מקלות"] את הפיכת המדע למולך הדורש קרבנות אדם בסיפור שלטעמי היה המצמרר מכולם "בריחה מספיידרהד".

הסיפורים כתובים נפלא בשפה שחלקה עושה שימוש לא מקובל במלים וסימנים ועוזרת מאד לדמיין את המסופר - במקרה הזה מגיעים שבחים לאמיר צוקרמן שתרגומו מעולה. סונדרס יצירתי ביותר ומצליח להמחיש את אמירותיו בעזרת תאורים לא טריוויאליים. עטיפת הספר - נושא שבדרך כלל לא מעסיק אותי - יפה להפליא והולמת מאד את הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ. הקרדיט לעיצוב העטיפה ניתן לאחת Chelsea Cardinal שלא סביר שהיא משוטטת בסימניה לקבל את ההתפעלות המגיעה לעיצובה. כאמור לא הספר הכי טוב שקראתי השנה - אבל ספר טוב שהעסיק אותי רבות בזמן קריאתו וגם אחר כך. מי שלא נרתע ממסקנות מפוכחות וציניות על החיים, מהתאור שלנו כעכברים במבוך, שלמדו על מה ללחוץ כדי להשיג את הפרס שרק ציפיותיהם הפכו אותו לנחשק - יאהב את הספר הזה, וישנא את מה שהפכנו להיות.

שנים ארוכות של קריאת ספרים אינטנסיבית עברו לפני שהבנתי שלסיפורים קצרים יש היגיון משלהם וחוקים משלהם, ושהם עומדים בנפרד מעולם פרוזת הרומנים או המתח. לא מדובר כמובן בסיפורים קצרים לילדים שנועדו לענות על חוסר הסבלנות ומוגבלות היכולת לעבד מידע, אלא באוספי הסיפורים למבוגרים, שעל פי רוב הם רחוקים מאוד מעולם הילדים התמים. סיפורים קצרים פועלים נגד ההיגיון של קורא הפרוזה הממוצע, שמצפה להתפתחות הדרגתית של העלילה והדמויות, לסגירת מעגל ולקשירת קצוות ובאופן כללי לא להיות מופתע יותר מדי. סיפור קצר תמיד מתחיל מהאמצע וכמעט תמיד יקטע בהפתעה (ולו בשל העובדה הפשוטה שבתוך קובץ של סיפורים קשה לאמוד את מספר העמודים שנותרו), משאיר את הקורא מבולבל, תוהה או במקרה הטוב, הלום רגשית משיא מתוכנן היטב. גם בלי ידע נרחב בספרות אני יודעת שהסיפור הקצר נחשב לז'אנר מת (את זה הישראלי הספידה מאיה ערד בעוקצנות ב"אמן הסיפור הקצר"), אבל נראה שיש תקווה: אליס מונרו זכתה בפרס נובל על סיפורים קצרים, למשל, וכל צייצן בטוויטר מכיר את סיפוריו הסופר-קצרים של אלכס אפשטיין, שגם להם עולם משל עצמם.

כל ההקדמה הזו נועדה לומר שהספר הזה של ג'ורג' סונדרס, שכמות הסופרלטיבים שעל עטיפתו עושה חשק עז לשנוא אותו דווקא, הוא מופת לכתיבת סיפורים קצרים ולהשפעה שלהם על הקורא. כל סיפור כתוב בשפה אחרת, עם גיבורים מובחנים, מזוויות שונות ובאיזשהו מקום אפילו בז'אנרים שונים, אבל ההשפעה של כולם זהה: כמו בריכת הקרח שאחד מגיבוריו של סונדרס כמעט טובע בה, העוצמה של הסיפורים מהממת ומיידית, והיציאה מתוכם בלתי צפויה, מותירה אותי הלומה ומתנשפת.
יש בסיפורים הורים וילדים, פגועי נפש ופגועי מלחמה, עתידנות זהירה וריאליזם כואב וכאמור שפע של תתי-שפות שהותאמו בדיוק רב לכל גיבור וגיבור (ועברו היטב בתרגומו המצוין של אמיר צוקרמן). אמנם לקראת הסוף יש איזו נפילת מתח וחלק מהסיפורים מעורפלים מדי, אבל עדיין מדובר בחוויית קריאה יוצאת דופן, שדומה לה חוויתי אולי רק ב"כל מה שעולה מתכנס", עוד מופת של סיפורים קצרים. אז הייתי יכולה לעסוק מעט יותר בתוכן של הסיפורים, בנקודות הדמיון ביניהם ובביקורת החברתית שעולה מתוכם, אבל אני חושבת שמוטב לתת לסיפורים לדבר בעד עצמם. בסך הכל מדובר בספר שהמהירות שהוא אוזל בין הידיים קטנה לאין שיעור מהרושם שהוא מותיר.

בין תרגיל לתרגיל ניסיתי לקרוא את הספר.יום לפני מבחן במתמטיקה החדר שלי נראה כמו מוקד טלפוני.אנשים רק מתקשרים ומתקשרים,רק רוצים שאני אחזיק להם את היד תוך כדי שהם פותרים את התרגיל,כאילו זה הוא כל ייעודי בחיים.

הספר עטוף בשבחים,הכריכה הקדמית,האחורית וגם בפנים מכילות רק שבחים על גבי שבחים.מקדימה הניו יורק טיימס מציין שזה הספר הכי טוב שאני אקרא השנה,ובכריכה האחורית הסופרים החשובים בזמננו כמו ג'ונתן פראנזן,זיידי סמית' וחאלד חוסייני רק מהללים את הספר ועל כמה שהוא טוב.

טוב,אז זה לא ככה.אל תבינו אותי לא נכון,הספר הוא ספר חביב,נחמד,לפעמים אפילו טוב מאוד,אבל לא הספר הכי טוב שקראתי השנה. קראתי כבר כמה קובצי סיפורים קצרים בחיי,למשל את של פלאנרי או'קונור וכמה של אליס מונרו,ובכנות,הספר הזה ממש לא התעלה עליהם.
סיפור קצר מבחינתי זו הסוגה הכי קשה לכתיבה,אולי שירה מתעלה על זה.בסיפור קצר כל פסיק ונקודה חשובה,כי זה סיפור קצר,ובגלל זה ברובם גם אין הרבה הגיגים ומחשבות של הדמות,כי אין זמן,הסיפור עוד מעט נגמר.בגלל זה קשה לי קצת עם סיפורים קצרים,כי עד שאני מכיר את הדמויות,מחליט את מי אני אוהב ואת מי לא,עם מי אני מזדהה ומי אני רוצה שיפגע,הופ! ונגמר לי הסיפור.ועכשיו להתחיל מהתחלה להכיר את הדמויות.ובדיוק בגלל זה,הסיפור צריך להיות קולע.לא מתברבר.

ובעשרה בדצמבר,זה מה שהיה.כתיבה קולעת,בול פגיעה.סונדרס שילב פה את העל טבעי יחד עם הטבעי,את העולם העתידני עם המודרני,וגרם לזה להיראות כל כך טבעי,כאילו איך עד עכשיו לא הזריקו לאנשים תרופות שגורמות להן לרגשות.הטבעי והעל טבעי שזורים זה בזה,ואפילו בסיפורים שלכאורה לא קיים משהו על טבעי מובהק,עדיין אפשר להרגיש אותו מתחת לפני השטח,ברגשות של הדמויות.כי הדמויות עצמן מלאות ברגש כמעט על טבעי,הכול מורגש בצורה חזקה ואפילו מוגזמת.

אז כן,הקובץ הזה הוא קובץ נחמד ואף מומלץ,אבל מכאן ועד הסופרלטיבים שהכתירו לספר,יש עוד דרך ארוכה...