ההבטחה של ה New York Times על הספר "הספר הטוב ביותר שתקראו השנה" יכולה להרחיק ממנו לא מעט קוראים, שקביעה חצופה מהסוג הזה מעצבנת אותם. וזה יהיה חבל, כי למרות שזה אינו הספר הטוב ביותר שקראתי השנה, הוא מעניין, שונה, ומנסח תובנות חשובות, גם אם אינן חדשות.
הספר מכיל 10 סיפורים באיכות משתנה, המגדירים ומתארים את החיים שאנחנו חיים היום. הם מאירים תופעות שאנחנו מכירים ומחשבות שאנחנו חושבים באמצעות תאור מציאות בידיונית ולא מוכרת. השילוב בין מציאות ובידיון מדגיש את התופעות שסונדרס מנסה להאיר באור קר ומסמא עיניים, מחייב לחשוב עליהן - מה שאנחנו בדרך כלל עושים באופן אוטומטי בלי לתת ממש את הדעת על זה. גיבוריו של סונדרס לוקחים חלק בארועים המתוארים, בלי להבין באמת את מה שקורה. הקורא קצת מקדים את הגיבורים בהבנת הארועים, וההרגשה היא לפעמים של מבוכה - כאילו הסופר חשף שלא במתכוון מחשבה כמוסה של הקורא.
הסיפורים עוסקים בצורך להתאים את עצמנו למודל מקובל, המהווה, בעינינו את ההגדרה שלנו כ"מוצלחים", "מאושרים", "אוהבים" והגיבורים - אנחנו ליתר דיוק - מוכנים להקריב הרבה מאד כדי שהמודל הזה יהיה הם. ["גור" ו"יומני בת-סמפליקה"]
הם מתארים את הרמייה העצמית והקבוצתית הכרוכה בתרבות העבודה בחברה שלנו ["הפצרה"] ובמסורת האמריקאית ["מקלות"] את הפיכת המדע למולך הדורש קרבנות אדם בסיפור שלטעמי היה המצמרר מכולם "בריחה מספיידרהד".
הסיפורים כתובים נפלא בשפה שחלקה עושה שימוש לא מקובל במלים וסימנים ועוזרת מאד לדמיין את המסופר - במקרה הזה מגיעים שבחים לאמיר צוקרמן שתרגומו מעולה. סונדרס יצירתי ביותר ומצליח להמחיש את אמירותיו בעזרת תאורים לא טריוויאליים. עטיפת הספר - נושא שבדרך כלל לא מעסיק אותי - יפה להפליא והולמת מאד את הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ. הקרדיט לעיצוב העטיפה ניתן לאחת Chelsea Cardinal שלא סביר שהיא משוטטת בסימניה לקבל את ההתפעלות המגיעה לעיצובה. כאמור לא הספר הכי טוב שקראתי השנה - אבל ספר טוב שהעסיק אותי רבות בזמן קריאתו וגם אחר כך. מי שלא נרתע ממסקנות מפוכחות וציניות על החיים, מהתאור שלנו כעכברים במבוך, שלמדו על מה ללחוץ כדי להשיג את הפרס שרק ציפיותיהם הפכו אותו לנחשק - יאהב את הספר הזה, וישנא את מה שהפכנו להיות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
