ביקורת ספרותית על בוקר בהיר וצח מאת ג'יימס פריי
ספר בסדר

---

יש אנשים פדנטיים בעולם. מה לעשות, זו לא אשמתם, אבל הם סובלים. אחי, למשל, סובל אם מישהו צובע משטח בצורה לא אחידה ומשאיר בפנים נקודות לבנות שלא נצבעו. כשאני מבקרת במרפאה אני רואה שם את אחד הקשישים המבקרים קבוע, כשבכל פעם לפני שהוא יוצא הוא מיישר את השטיחון בכניסה, כך שיקביל *בדיוק* לקווי המרצפות. יש אנשים שחייבים שהחפצים בבית יהיו מיושרים לפי קו המדף, שהמפה תוחלק על השולחן ותיפול בצורה אחידה מכל צדדיו, אחרת כואב להם בעין. יש כאלה שלא מסוגלים להרגיש רטיבות ביד אחת בלבד. אם אחת נרטבת, הם חייבים להרטיב גם את השנייה. פדנטיות. פנים רבות לה. לי אין בעיות כאלה. דברים יכולים לעמוד עקומים כרצונם. משטחים יכולים להיצבע באופן בלתי אחיד, ואין לי בעייה עם שבירת סימטרייות. אבל יש דברים אחרים שמפריעים לי. למשל כשמכניסים רווח (מיותר) לפני פסיק. בכלל, כשלא מפסקים כראוי. יש גופן מסויים, שמשום מה נמצא בשימוש בהוצאת "כתר", ובו הקו הארוך של הצד"י הסופית נטוי באלכסון. אני לא יכולה לסבול את זה.

**אתגרים **
ובכן, הספר הזה איתגר את חושי הפדנטיות שלי. לא בגלל הגופן. בגלל דברים אחרים. כמו טקסט שלא מיושר לשני הצדדים. לאורך כל הספר. זו התגרות עם כוונות זדון. או עמודים שבהם יש פסקה בודדת, בשליש העליון של העמוד, וכל השאר ריק. או פרקים שיש בהם רשימות של עובדות. שתי שורות, רווח, שתי שורות, רווח, שתי שורות, רווח. וכן. זה מעצבן כמו שזה נשמע.


** הסתייגויות **
הכותב הוא ג'יימס פריי. זה מראש מעורר הסתייגויות רבות, ומציב אתגר לא פשוט בפני הקורא. ג'יימס הוציא ספר הכתוב בגוף ראשון, והתיימר להיות אוטוביוגרפיה של מכור לסמים קשים ואלכוהול שנגמל. הספר "מיליון רסיסים קטנים" עורר סערה בעת שיצא לאור. הוא כולל תיאורים כמו טיפול שורש בשיניים בלי חומרי הרדמה, וכן חתירה תחת העקרונות המקודשים של תכנית "שנים עשר הצעדים" שהיא פחות או יותר התנ"ך של אלכוהוליסטים אנונימיים ומוסדות גמילה בארצות הברית. לבסוף נשבר פריי והודה קבל עם, עדה ואופרה ווינפרי כי בדה את הדברים מדימיונו. מה אכפת לך, אומרים לי. ספר זה ספר. מה זה משנה אם זו בדייה ערוכה היטב או סיפור אמיתי. אבל כן, זה משנה וזה חשוב. אין ספק שפריי בעל דימיון מפותח ובכל זאת שונה הקריאה של ייסורים בידיוניים מזו של ייסורים אמיתיים.

ובכן, הסתייגות בשל הכותב, אבל הספר הזה אינו מנסה להיות אוטוביוגרפי או אמיתי בשום צורה. לכן נתתי לו צ'אנס. אבל לא היה פשוט.


** עמוד 48, נכנסים לקצב **
קשה להיכנס לספר הזה. הוא לא רומן במובן הברור והרגיל שלו. אוסף פרקים. בחלקם יש סיפורים המציפים את הקורא בהמון המוני דמויות. חלק אחר מהפרקים הוא כרוניקה היסטורית (פסקה אחת, לא בראש העמוד, אלא קצת מעל החצי, ושאר העמוד ריק). היסטוריה של לוס אנג'לס. גם הסיפורים עוסקים בלוס אנג'לס. ויש גם פרקים אחרים שהם סתם רשימות. קשורות גם כן ללוס אנג'לס. כי מבינים די מהר שהדמות העיקרית כאן היא לוס אנג'לס העיר, ולא אדם זה או אחר. ובכל זאת בערך בעמוד 48 מתחילים להבין את הקצב של הסיפור. חלק מהסיפורים מתחברים זה לזה. חלק לא, סתם באים משום מקום וחוזרים לתהום הנשייה, אבל בין לבין נפגשים עם אספרנסה שהיא בת יחידה להוריה המהגרים ממקסיקו ומתביישת בירכיה הרחבות, ועם מאדי ודילן בני התשע עשרה שבורחים מבתים קשים ומנסים להקים להם חלום משלהם, ושחקן עשיר, תחמן וערמומי, ואלכוהליסט שחי על החוף והקדיש את חייו ליין השבלי. הרשימות ההזויות, הסיפורים הלא קשורים, הכרוניקות, הפרקים הכלליים נותנים לספר מין דופק מוטרף, אמריקאי מאוד, סטיינבקי במידה מסויימת. כבר אפשר להבין שלא צריך לקרוא כל מילה (באמת אין סיבה) ויש פרקים שאפשר להסתפק ברפרוף ולקלוט את הרוח והאווירה, רק כדי לחזור לשמוע מה שלום דילן, או אספרנסה.


** עמוד 348, יוצאים בחזרה**
זה טוב ויפה, אבל גם ממצה את עצמו. ו-348 זו הערכה נדיבה. בסופו של דבר כל העלילות השונות נופלות לתוך אותה קלישאה נאיבית שחוקה. עשירים הם רעים, מושחתים, שונאי אדם, הורסים אחרים ובסופו של דבר את עצמם. עניים, לעומת זאת, הם אנשים תרומיים וטובים. תמיד. גם כשהם שותים את עצמם למוות, הם תורמים לזולת ולחברה, אידאליסטים בנפשם ואוהבי אדם. נו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על בוקר בהיר וצח