טוב, אז עשיתי את הדבר הצפוי וקראתי את שתי הנובלות של זוכה פרס הנובל הטרי, <mark>פטריק מודיאנו</mark>, עליו לא שמעתי מעודי קודם לכן. (ועוד בחור טוב ממוצא יהודי, איך אפשר שלא לקרוא ולהתבשם בגדולתו הרוחנית של העם היהודי, בלה, בלה, בלה...)

ולהלן מסקנותיי המלומדות. שתי הנובלות דומות למדי ולא בכדי צורפו יחדיו ע"י ההוצאה. שתיהן מהוות מעין וריאציה על נושא דומה, נושא הזיכרון, פרשנותו והיכולת או חוסר היכולת לזכור או

קודם כל וידוי קטן: אני פריק של היסטוריה ובכל יעד בו אני מדריך אני משלב בין הסיפורים גם היסטוריה יהודית. וידוי נוסף: אני מאוד אוהב את פריס. יש ציטוטים רבים על העיר המדהימה הזו.

פדריק שופן אמר: פריס היא כל מה שאתה רוצה.
היינריך היינה אמר כי פריס איננה רק בירתה של צרפת, אלא של כל עולם התרבות.

אולם העיר המדהימה הזו ידעה גם הרבה תקופות אפלות. ספרו של <mark>פטריק מודיאנו</mark> עוסק באחת התקופות האפלות ביותר

מתוך פוסט שכתבתי על הספר המופלא הזה:

הבית של הורי תמיד התפוצץ מספרים. ספרים, בכל מיני שפות, איימו למוטט את המדפים; נתחבו בכל מיני פינות, למשל ברווח שבין הכריות של הספה (בצבע כתום (!), כנראה שיא האופנה בשנות השבעים); נשכחו על השיש במטבח ועל המיטה, ונערמו בערימות ליד אסלת השירותים. בילדותי היתה להורי דירת חדר, שבה הצטופפנו חמישתנו, אם כי רק בשעות "ההקמה", בין ארבע לשבע, שהיו השעות היחידות בהן היל

קראתי בעבר לפחות ספר אחד של <mark>פטריק מודיאנו</mark> והוא מצא-חן בעיניי
וכך שמחתי להתחיל לקרוא את הספר הזה שמדבר על אדם שאבד לו זיכרונו
בתאונה מסתורית. אותו אדם נמצא בנקודת מפנה של חייו
כי הוא עבד כבלש-שכיר בסוכנות בילוש שסגרה בדיוק אז את העסק
וזה על רקע פריז כחמש-עשרה שנים לאחר מלחמת העולם.
ראיתי בעבר דווקא כמה וכמה סרטים בנושא כזה והם תמיד היו סרטי-מתח
וגם כאן מדובר במתח מסוים אבל מתח בערבון-מוגבל..

הזכרונות הם החלק שאנחנו קוראים לו "אישיות" - הם המכוונים את ההתנהגות שלנו, בזכותם - ובזכות מה שהם מייצגים אצלינו - אנחנו עושים את בחירותינו בחיים - ולעתים קרובות חוזרים ובוחרים את הבחירה הלא נכונה. כי נהג המשנה שלנו, זה שיושב באחורי הראש ואומר לנו לאן לפנות - מונע על ידי זכרונותינו ודימוייהם. ומה אנחנו עושים כשהזכרונות גורמים לנו סבל רב? לפעמים הברירה היחידה היא לשכוח...לכאורה.

גי רולאן - שאין

<mark>פטריק מודיאנו</mark> מרבה לעסוק בחוסר שורשיות, בתלישות. כיליד 1947, בן לאב יהודי ואם נוצריה הוא מרבה להרהר מהם שורשיו האמיתיים.
בספר שלפנינו הוא נותן לפן חסר השורשים עטיפה כמו-בלשית. גי רולאן, גיבור הספר, הוא עוזר לבלש פרטי הוטה, הפורש לגמלאות. כעשור עבד רולאן אצל הוטה ומשנסגר המשרד הוא יוצא למצוא את עקבותיו הוא, לאחר אובדן זיכרון מוחלט.
משם אחד, אותו מקבל רולאן, מתחילה פרשה של חיפוש אנשים נוספים שהיו

לסבתא שלי היה מזל. איזה דוד עשיר מאנגליה שהיא בעצם לא הכירה דאג לסדר לה ולכל בני המשפחה סרטיפיקט וגם רכש אדמות והעביר אותן לקרן הקיימת על מנת שיפרישו חלקות לקרובים. היא היתה ציונית צעירה ונמרצת כך שהיא אפילו נשארה כאן, שלא כמו אחיה למשל שהיה וראה וחזר לגליציה. גם לסבא שלי שיחק המזל כשהתאהב, עוד בפולין, באותה צעירה נמרצת, וכדי להיות איתה הסתתר בספינה ואחר כך בשדות ליד הצריף שבנו על חלקת האדמה שהיית

ספרו של <mark>פטריק מודיאנו</mark>, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014.

זהו הספר הראשון שקראתי של סופר זה.


שני הסיפורים צורפו יחד לטעמי, היות ושניהם דנים באותו נושא.
הנושא הוא הזיכרון, אופיו המתעתע והמתעמם מול הזמן החולף.

התאכזבתי קצת מהספר, מהמלנכוליות שבו. ציפיתי ליותר.
אהבתי את הצגת העיר פריז של שנות השישים על רחובותיה. ממש הרגשתי שאני מתהלכת עם המספר ברחובות העיר.
אהבתי את הסיפור הראשון יותר מהשנ

התחלתי לקרוא את הספר על פי המלצה חמה של חברה ולא הצטערתי. המספר, הכותב בגוף ראשון, מתאר פגישותיו עם מכרים וותיקים וחדשים ואת השתלשלות הארועים (לדבריו מונח שאינו מתאים) איתם. לכאורה יומיומיים אך צל מסוים מרחף מעליהם. הסיפור בנוי כפסיפס: מתחיל בהווה, מרמז על העבר, ובהמשך נע בין עבר קרוב לבין עבר רחוק והווה. תיאור המקומות מפורט כל כך עד שהקורא ממש מרגיש שהוא מהלך באותו רחוב ופונה בדיוק בפניה המוזכרת