“ספר מיוחד שכתוב בצורה מיוחדת.
הספר קצר ולכל אורכו היה נדמה לי שהסופר הוא זה שקורא אותו באזני. מגלגל על לשונו את שמות הרחובות הפריזאיים, מזכיר את המבנים והרחובות שנעלמו ומה שהוקם במקומם. כאילו לקח אותי לטיול והוא מספר לי בנחת סיפור. סיפור שהוא צרפתי מאד, פריזאי מאד. סיפור של מהגרים מבוהלים ש"רצו לאט מדי" - הם ברחו לפריז ממזרח ומרכז אירופה הנאצית, אבל צרפת קרסה במהירות במלחמה והם לא הספיקו לברוח הלאה. ואולי גם לא רצו. אולי גם האמינו בצרפתים, בעקרונותיהם הנעלים וביכולתם להביס את הכובש הנאצי. מי יודע.
מודריאנו עושה-לא-עושה את התחקיר שלו. הוא מנסה לבצע חקירה הגיונית ומחפש במקומות הגיוניים, אבל הסיפור "בורח" לו כל הזמן להיסטוריה האישית שלו. גם הוא היה שם בזמנים ההם, גם הוא מכיר את הרחובות. התערובת שיוצאת לו היא מקסימה בעיניי.
זהו סיפור בלי סוף מאושר, אולי אפילו בלי סוף. זהו ספר שנכתב כמו יומן אישי, אוגד לספר ונשמע כמו תכנית טלוויזיה.
ולכן אהבתי אותו מאד.”

“קודם כל וידוי קטן: אני פריק של היסטוריה ובכל יעד בו אני מדריך אני משלב בין הסיפורים גם היסטוריה יהודית. וידוי נוסף: אני מאוד אוהב את פריס. יש ציטוטים רבים על העיר המדהימה הזו.

פדריק שופן אמר: פריס היא כל מה שאתה רוצה.
היינריך היינה אמר כי פריס איננה רק בירתה של צרפת, אלא של כל עולם התרבות.

אולם העיר המדהימה הזו ידעה גם הרבה תקופות אפלות. ספרו של פטריק מודיאנו עוסק באחת התקופות האפלות ביותר האלו, בשנים 1940-1942. היו אלו השנים שבין כיבוש העיר על ידי הנאצים ועד לגירוש היהודים ממנה, תחילה למחנה דראנסי ואחר כך למחנות ההשמדה השונים ובעיקר לאושוויץ.

בעוד 6 ימים, ב-16 ביולי יציינו בצרפת 73 שנים לאותם אירועים קשים. כך אמר פרנסואה הולנד לפני 3 שנים: "האמת קשה ואכזרית, והיא שאף חייל גרמני לא גויס למבצע זה. הפשע בוצע בצרפת על ידי צרפת... ילדים מתו מכיוון שהיו יהודים"‏.

בעקבות מודעה שראה בעיתון ישן, מנסה מודיאנו להתחקות אחר עקבותיה של דורה ברודר, נערה צעירה בת 15 אשר בסוף 1941 נמלטה‭ ‬מהמנזר‭ ‬הקתולי‭ ‬שבו‭ ‬הסתתרה. מודיאנו עורך תחקיר משלו ומסתובב ברחובותיה של העיר תוך כדי שהוא משתף אותנו הקוראים בהשערותיו שלו על מה שאירע אז ומה שאולי אמור היה לקרות. תוך כדי כך משלב מודיאנו את סיפורם של הוריה, כיצד הגיעו לפריס וגם סיפורים מהביוגרפיה האישית שלו, סיפורים על הוריו שנפרדו (שניהם לא יוצאים שם ממש טוב) ועל יחסיהם עמו לאחר הפרידה.

מודיאנו מיטיב לתאר את פריס על רובעיה, שכונותיה, רחובותיה ותחנות המטרו שבה וכמובן אווירת הפחד ששררה בעיר באותה תקופה. אני בטוח שלמי שמכיר את העיר והמקומות המוזכרים בספר, צפויה חוויית קריאה חזקה עוד יותר.

קשה להימנע מההשוואה בין סיפורה של דורה ברודר לבין יומנה של אנה פרנק. הרי מדובר על שתי צעירות יהודיות באותו הגיל ובאותה התקופה ממש. גם אם ניסיתי להימנע מההשוואה הזו, הרי שבסוף הספר מספר ברודר כי מסדר היציאה למחנה דראנסי נערך מתחת לעץ הערמונים, ועד היום כשאני רואה עץ ערמונים אני נזכר באנה פרנק.

מודיאנו כותב נפלא: קצר, קולע ובעיקר נוגע. אם הנושא הזה של היסטוריה יהודית קרוב לליבכם, אני בטוח שהספר הזה יגע גם בכם.”

“לסבתא שלי היה מזל. איזה דוד עשיר מאנגליה שהיא בעצם לא הכירה דאג לסדר לה ולכל בני המשפחה סרטיפיקט וגם רכש אדמות והעביר אותן לקרן הקיימת על מנת שיפרישו חלקות לקרובים. היא היתה ציונית צעירה ונמרצת כך שהיא אפילו נשארה כאן, שלא כמו אחיה למשל שהיה וראה וחזר לגליציה. גם לסבא שלי שיחק המזל כשהתאהב, עוד בפולין, באותה צעירה נמרצת, וכדי להיות איתה הסתתר בספינה ואחר כך בשדות ליד הצריף שבנו על חלקת האדמה שהייתה להם.

אחר כך, אחרי המלחמה, הם ניסו לברר מה קרה. מה קרה לאח של סבתא שלי ומה קרה לאחיות של סבא שלי ולילדים שלהן. אמא שלי, שהייתה בשנות העשרה שלה, זוכרת איך היו באים לבית אנשים ויושבים ומספרים ונשאלים ולא היו להם תשובות. אם במקרה נתגלה איזה מישהו שהגיע מהעיירה הקטנה שלהם, ליד לבוב, או מאיזו עיירה אחרת באיזור, היו מזמינים אותו כי אולי אולי אולי הוא שמע או יודע משהו. באחד הימים הגיע איזה וייסמן, רחוק משפחה שחי בכלל בפריז וגם אותו הזמינו כי אולי משהו הוא יודע. אמא שלי אפתה אז עוגה לכבודו על הפתיליה, רק שבדיוק נגמר בה הנפט, והוא, צרפתי מנומס, ישב ואכל בשתיקה את מה שנתנו לו. עברו הרבה שנים עד שיכלו לספר את זה בצחוק, את הסיפור על היהודי הצרפתי שבא במיוחד מפריז כדי לאכול את העוגה המעושנת ברמתיים.

פטריק מודיאנו מנסה להתחקות בספר הזה אחרי דורה ברודר, נערה יהודיה שחיה בפריז בזמן המלחמה. היא לא קשורה אליו באיזה אופן. זו בחירה אקראית ואני מניחה שבעצם אופן הבחירה הוא מנסה לומר משהו על אנשים, על כל האנשים, קודם כל על מידת החשיבות שלהם ואולי גם על מה אנחנו יודעים או לא יודעים עליהם.

זו דרך מעניינת ללמוד על כיבוש פריז ועל מה שעבר על היהודים שחיו בה. הוא מתעסק בפרטים הקטנים, כאילו דרכם אפשר יהיה לגלות משהו, ודווקא ההתעסקות הזאת היא שיוצרת עניין כיוון שהיא נוגעת לפרקטיקה של החיים והשינויים שעברה אותה הפרקטיקה. בכלל, הבחירה ללכת מין הפרט אל הכלל, בכל המובנים, מאד מאפיינת את הספר הזה. ויש בו גם מידה לא מבוטלת של צניעות ואני חושבת שבסופו של דבר דווקא הגודל שלו, הקטן, הוא שכל כך מצא חן בעיני.”