ביקורת ספרותית על אפרסקים לאדוני הכומר - טרילוגיה: שוקולד #3 מאת ג'ואן האריס
ספר בסדר

---

אני לא יודעת מה בלאנסקנה גורם לג'ואן האריס להיות מייגעת כל כך; אולי זו היעדרה של זוזי הקצבית והעוקצנית, או העובדה שניטלה לנו היכולת לפלוש למחשבותיה של אנוק, המתבגרת הצבעונית. במקום שתי המקסימות האלה, נשארנו עם הדמות הכי משעממת מבין הגיבורות של "נעלי סוכרייה" – ויאן רושה, וחזרנו להקשיב גם לדמות היחידה שההשוואה איכשהו יכולה להחמיא לה – דמותו המשמימה אף יותר של הכומר פרנסיס רנו.
ואולי שעמום איטי ומייגע זה הרגיל של ג'ואן האריס, ודווקא "נעלי סוכרייה" היה יוצא דופן.

עם כל היתרונות של הספר – שמסתכמים בעיקר במסרים המורכבים על פלורליזם וסובלנות, מגע בין תרבויות ובהתפלספות העדינה על תחושת שייכות – קשה לדרג גבוה ספר כה מתיש, שבמהלך הקריאה שלו מצאתי את עצמי נודדת יותר ויותר לטלוויזיה ולפייסבוק, מחפשת תירוצים להמשיך לקרוא אחר כך – ואין תעודת עניות גדולה מזו. ובכל זאת, הצלחתי לצלוח את "שוקולד" ואף ליקקתי את האצבעות אחרי "נעלי סוכרייה". אני מאוד מתקשה נפשית לפרוש מספרים באמצע; על אחת כמה וכמה מטרילוגיה שליוויתי את דמויותיה כה רבות.

אז מה אהבתי? האריס לא מתחנפת לאף קהילה דתית, אך מצד שני גם לא עושה לה דמוניזציה. היא מראה את המקומות הנוראיים והמעוותים שאפשר להגיע אליהם עם האמונה, אך בשום מקום היא לא טוענת שהאשמה כולה נמצאת בדת – שהרי מספר לא פחות של דמויות מאמינות ואף מנהיגי דת שומרים בכבוד על צלם אנוש. היא משרטטת את דמותה של הקהילה מוסלמית באובייקטיביות שלווה ומסקרנת: פה חוט של חן ויופי, משהו ללמוד ממנו – הכבוד של הקהילה המוסלמית כלפי קשישים, והניגוד שלו לרודנות הנושנה שאנחנו זוכרים מקרו, שניסתה לכפות על אמה להיזרק בבית אבות. ושם קווים נוקשים ומכוערים, אך למרבה הצער מציאותיים –שלילת הזכויות המוחלטת מנשים, האלימות בתוך המשפחה, האונס השני שעוברות נשים שנאנסו, הצדקנות המכוערת יותר מכל – שבשמה נלקחים חיים.
אהבתי את הקצב שתפס סופסוף השליש האחרון של הספר. אהבתי את המכאובים שנחשפים, את הדמויות הפצועות. וחוץ מזה, אהבתי את המונולוג הקטן של ויאן רושה, שמסכם את דעתי על דת:

"אם אין כללים, איך את יודעת מה לעשות בכל רגע?"
"אני לא חושבת שמישהו יודע," אמרתי. "לפעמים אנחנו טועים. אבל לציית לכללים ללא מחשבה, לעשות רק מה שאומרים לנו, כמו ילדים – אני לא חושבת שהרעיון הזה מקורו באלוהים. מקורו באנשים שמתמשים באלוהים כתירוץ לגרום לאחרים לציית להם. אני לא חושבת שאכפת לאלוהים מה אנחנו לובשים, מה אנחנו אוכלים; אני לא חושבת שאכפת לו את מי אנחנו בוחרים לאהוב. ואני לא מאמינה באלוהים שרוצה לבחון אנשים בתוצאות הרסניות, או שמשחק בהם כמו ילד קטן בתל נמלים."

פשוט ומדויק.

ועם זאת. מה לא אהבתי? אם ב-"שוקולד" הדמויות הותירו אותי אדישה לחלוטין, וב-"נעלי סוכרייה" סופסוף התחלתי להיות מוקסמת, ברוב העלילה של "אפרסקים לאדוני הכומר" הרגשתי רק צל של התקשרות לדמויות. פה נכמרים קצת רחמי על הכומר, שם על הנערה המוסלמית שניסתה להתאבד – לא יותר מעקצוץ קלוש. פעם אחת חייכתי על הבדיחה היחידה אי פעם – והמצחיקה! – של הכומר רנו. אבל האריס לא הצליחה לסחוף אותי לחוש פחד והתרגשות, הדמויות לא נשארו בליבי כשלקחתי הפסקות. לקראת השליש השלישי הספר התחיל לתפוס קצב, הדמויות המעצבנות התחילו לעצבן, העלילה התחילה לסקרן, ולא עייף אותי להפוך עמודים. אבל מעט מדי, מאוחר מדי.
אמנם האריס לא משקיעה בפיתוח אף דמות, אבל העצלנות בולטת במיוחד במקרה של ויאן רושה. מערכת היחסים בינה לבין רו דומה קצת למערכת היחסים בין הארי פוטר לג'יני וויזלי, רק שהיא פחות מעצבנת ומלאת נצנצים מרי-סואיים. במילים אחרות – לא קיבלנו מושג קלוש על תהליך ההתאהבות של ויאן, לא למדנו קמצוץ על החיבור בינה לבין רו – האריס לא ניסתה שיהיה לנו אכפת אפילו קצת מגורל הקשר הזה. אז כשהספקות והשקרים והריבים מתחילים לטפטף בעלילה, זה מעניין בערך כמו להקשיב לריכול על זוג מכרים רחוקים.

דבר אחר, נמאס לי מכל ההאדרה הקלישאתית המטופשת הזאת של הסובלנות המושלמת של ילדים ולגלוג על דעות קדומות של מבוגרים. זה לא נכון. ילדים מסוגלים להיות גזענים, ילדים מסוגלים לשנוא את מי ששונה מהם ויותר מהכל – ילדים מסוגלים להיות רעים. אם לא מתוך פחד וחשדנות טבעיים כלפי השונה – שתנו לי לחדש לכם משהו, הם לא פוסחים גם עליהם – אם הם באו ממשפחה נוקשה ושמרנית, הם מן הסתם לא יתחילו לקבל חינוך לשנאת האחר רק בגיל ההתבגרות המאוחר. להיפך – כילדים קטנים אני נוטה להאמין שהם יהיו שבויים עמוק יותר במוסכמות הביתיות ויקשיבו להטפות של ההורים, ואולי בגיל מבוגר יותר יש להם סיכוי לפתח עמוד שדרה, גישה לעולם החיצוני ודעה עצמאית.
כל ההערצה המוקסמת של ויאן לילדים המרדניים הקטנים, הצרפתים-הנוצריים והמהגרים-המגרבים שמתאספים ומשחקים ביחד ומלכלכים על ההורים הגזענים שלהם – ממש גרמה לי לגלגל עיניים. תחליטי אם את רוצה לכתוב ספר לילדים או תסריט לדיסני, או שהתקדמנו קצת בקהל היעד שלנו, האריס.

ואחרונים חביבים, שנכונים לגבי כל ספריה: הזמן הדקדוקי המשתנה המשוגע, שמצביע על בעיות עריכה לא פחות מאשר על בעיות בכתיבה; וגם שיגעונות מזג האוויר הרגילים של האריס, שכנראה לא מצאה דרך טובה יותר לנסות להישמע פיוטית, מתוחכמת ומסתורית. המכשפות מרגישות כל מיני דברים משונים שקשורים לרוח, את זה אני מבינה. אבל מהרגע שהכומר ואנשי הכפר מתחילים לזבל את השכל עליה ועל השינויים שהיא מחוללת והאנשים שהיא לוקחת איתה – תעשי לי טובה. אנחנו לא בימי הביניים, וגם אם כן היינו – זה אפילו לא מסוג האמונות התפלות המעניינות והמזעזעות שמתחשק לקרוא עליהן. זה סתם מוזר. שורה תחתונה, האריס: את חופרת יותר מדי על דימויים חסרי צבע. וגם אם היה בהם משהו, את חופרת עליהם יותר מדי.

בשורה התחתונה – ספר שרובו מייגע, אבל סופו די מעניין ואפילו מזעזע וחודר קצת. במבט לאחור, עכשיו כשסיימתי את הטרילוגייה, אני חושבת שנהניתי בערך חצי מהזמן – כלומר, לא אמליץ בהתלהבות לאף אחד על ג'ואן האריס, אבל לא אמנע מאף אחד לנסות בעצמו.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על אפרסקים לאדוני הכומר - טרילוגיה: שוקולד #3