ביקורת ספרותית על בדם קר - סיפור אמיתי על רצח מרובע והשלכותיו מאת טרומן קפוטה
ספר מעולה

---

****



אני לא משתגע על ספרים ישנים. גם לא על סרטים ישנים, למעט כמה יוצאי דופן מעטים. אפילו קלאסיקות ספרותיות או קולנועיות, מקזבלנקה דרך חלף עם הרוח, מטולסטוי עד מלוויל, משעממות אותי בדרך כלל ואני מוצא את עצמי מדלג על עמודים (אם בכלל) או מריץ את הסרט קדימה במהירות מואצת. היצירות האלה בדרך כלל איטיות, טרחניות, נאיביות ופשוט מיושנות, והן נעדרות את הברק והתיחכום שקיימים ביצירות מהשנים האחרונות, על שלל הז'אנרים החדשים שבאו לעולם, הטכנולוגיות המתקדמות והדרכים המופלאות שבהן מספרים כיום סיפורים. זה לא שאין היום זוועות שאינן ראויות לצריכה, אבל כמי שגדל לתוך עולם שנהיה מהיר תגובה מרגע לרגע, עם סף גירוי גבוה מדי, ושמתעסק מקצועית באופן יומיומי בספרות ובקולנוע, אני מוצא את עצמי מתחבר יותר לצינורות החדשים. סו מי.
כל העקרונות האלה היו כלא היו אחרי כמה עמודים מהספר המבריק הזה. סיימתי אותו בלב הולם לפני כמה דקות ואני עדיין נרגש מן החווייה הנדירה והמיוחדת הזאת - קריאת יצירה ספרותית משמעותית באמת. מה שמוכיח, בין השאר, שאמת וכישרון הם על-זמניים ואינם מתיישנים אף פעם.
בסתיו של 1959 קרא טרומן קפוטה בעיתון על הירצחם של איכר אמיד ובני משפחתו במחוז נשכח בקנזס. לאחר שבועיים של הכנות הוא נקש בעקביו ויצא לקנזס סחופת הרוחות, ארץ של חוואים פשוטים ומיובלים, כדי להתחקות אחר חייהם של הרוצחים והנרצחים, ועל הדרך יצר ז'אנר ספרותי חדש שמוכר לנו כיום בשם ניו-ז'ורנליזם. מאחר שמסופר כאן על אירועים אמיתיים עם אנשים אמיתיים, וכי הספר הזה פורסם בארבעה חלקים ב"ניו יורקר", וגם כי הוא עמוס במספר רב של עדויות מסוגים שונים, יש מי שיכנה את מלאכת המחשבת הזאת בשם "רומן עיתונאי". ובכן, אין מה לחשוש. לא מדובר כאן על סדרה של ראיונות, שמסופרים בסדר כרונולוגי יבשושי עם סוף ידוע מראש, אלא על יצירה ממדרגה ראשונה, בעלת עוצמה אדירה, עם עלילה ותיאורי דמויות שאין להן כמעט אח ורע. למרות כל זאת קפוטה עצמו, באופן מפתיע, הסיר את עצמו מתוך הסיפור באופן מוחלט, והקורא מוצא את עצמו תמה לעתים קרובות איך לעזאזל הוא יודע את כל הדברים הקטנים האלה, כשהוא מתאר מה עבר בראש של הרוצחים כשתפסו טרמפים בדרך למקסיקו או מה ראה השוטר שהופקד על החקירה מחלון המוטל שלו כשדלק בעקבותיהם. הוא מצליח, במשפטים פשוטים ולא מתיימרים, שחלקם לעתים ציטוטים במרכאות וחלקם כתב בעצמו, להעמיק בבת אחת ולקלוע באבחנות דקות כחוט השערה אל רעיון, אדם, תיאור או רגש ולהעביר אותם אל הקורא בדיוק מצמרר.
לא יכול להיות שקפוטה לא היה שם. הוא היה חייב להיות שם כדי לדעת את כל הדברים האלה, ללקט בסבלנות את כל פרטי הפרטים האלה ולתפור אותם באורח פלא ובאותנטיות אין קץ לסיפור הזה שהוא אמנם סיפור על רצח, עם שוטרים ורוצחים וחקירות, אבל בעיקר הוא סיפור על כל הדברים האלה שהופכים סיפור לטוב באמת - על חיפוש משמעות, אכזריות, אובדן תמימות ואובדן דרך, עוני וקנאה, אנושיות וסתמיות, על פשטות, בחירות בטוב וברע, שרירותיות, מסירות, אהבה וחברות.
יותר מהכול, "בדם קר" הוא סיפור של געגוע למה שהיה ולא ישוב עוד. געגוע לאמריקה הישנה והטובה, למשפחות מאושרות ולילדות תמימה, לטבע נקי, לבדידות ולרומנטיקה, ולחיים שהיו טובים עד כדי כך שלא יכולנו להעריך אותם כראוי, והרסנו הכול.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על בדם קר - סיפור אמיתי על רצח מרובע והשלכותיו