הספר הזה כולל את הנובלה הנושאת את שם האסופה ועוד שלושה סיפורים קצרים מפרי עטו של קפוטה. שלושת האחרונים היו מוכרים לי כי כבר קראתי את האסופה הכוללת את כל סיפוריו הקצרים, כך שמבחינתי החידוש היה החוויה הנפלאה של "ארוחת בוקר בטיפני'ס".

במרכז הסיפור נמצאת דמותה של הולי גולייטלי. קפוטה טווה דמות מורכבת ומרתקת רבת- יופי וניגודים, אטימות ורגישות, אישה חזקה, אך גם שברירית – נוטה להתקפי חרדה אותם היא מכנה "האדומים הנבזיים", בשונה מדכדוך (BLUES). עם האדומים הנבזיים היא מתמודדת באמצעות הרגעות בחנות התכשיטים היוקרתית "טיפני'ס" שבשדרה החמישית..... הולי חסרת השכלה פורמאלית, אך פילוסופית שנונה של חכמת הרחוב והישרדות בסביבה הקשוחה וחסרת הרחמים של ניו-יורק. הקסם שהיא זורה בנדיבות על שפע מעריציה הגבריים, מכל הגילים והגזעים, ובכלל זה המספר, שבה את ליבי בחיות שבו. שמה של הגיבורה, הולי גולייטלי: היא אולי אינה הקדושה הסטנדרטית אבל שם משפחתה הולם אותה – היא מתייחסת לחיים בקלילות; היא אינה בדיוק הטיפוס שיפתח קופת גמל בבנק יהב....

הסיפור עצמו בנוי כמעין טנגו שדרכו מרקיד הסופר את העלילה מרובת התפניות, האירועים והדמיות הססגוניות. לטנגו, כמאמר הפתגם, יש צורך בשניים. הדמות השניה היא המספר, סופר דלפון החי מהיד אל הפה שגם הוא נשבה בקסמיה, אך מערכת יחסים זו היא אפלטונית. הסופר, ששמו אינו מוזכר במהלך הסיפור, הוא המספר את סיפור חייה של הולי. מרכז הסיפור הוא חייה של אותה הולי. כל השאר, כולל מחשבותיו, צרותיו ומאווייו של הסופר/מספר הינם בבחינת כינור שני.
קפוטה בנה את הסיפור כך שנקודת הכניסה היא לאחר העלמותה של הולי. כך, אט-אט הוא פורס באופן גאוני ומרתק את סיפור חייה של הולי. מהילדות הקשה בדרום העני של שנות ה-30' ועד לסופו הפתוח של הסיפור. קפוטה מצטיין בבניית כל הדמויות שלו ולא פחות מכך הוא מצליח לבנות באופן אמין סיפור חיים שנראה מופרך. ההקדמה שכתבה המתרגמת, עדנה פלדור, נפתחת בציטוט המיוחס לקפוטה: "אם נדמה שהכתיבה שלי היא אישית, זה רק משום שכתיבה נובעת מהמקום האישי והחשוף ביותר של הכותב: הדמיון". ובהמשך היא מזכירה את הקריטריון שקבע קפוטה לגבי טיב הסיפור: "המבחן הסופי לגבי טיב הסיפור הוא אם לאחר קריאתו יכולת לדמיין אותו אחרת. האם הוא משקיט את דמיונך כקורא ונדמה שהוא מוחלט והסופי, ממש כפי שתפוז הוא סופי, דבר מה שהטבע יצר". ואכן הזיקה בין הדמיון לבין העלילה המרשימה בנפתוליה, אך שאינה מאבדת מאמינותה, באה לידי ביטוי גם בסיפור עצמו, עת הסופר/מספר משתף את הקורא, בהרהוריו לגבי דבר מדהים שאמרה לו דמות מעברה של הולי: "האמנתי. הסיפור היה כל-כך בלתי סביר , שהיה חייב להיות נכון".

דמותה של הולי היא דוגמה לשימוש בדמויות מציאותיות ובדיוניות כחומרי גלם. נראה שקפוטה הושפע מאד מספרו של כריסטופר אישרווד "סיפורי ברלין", אך עיצוב הדמות הושפע מהכרות הסופר עם מרגריט ליטמן, אשת חברה, וכן השחקנית והסופרת קרול גרייס.

ולפני סיום החלק הזה, "ארוחת בוקר ב'טיפני'ס" היא בבחינת אחד מהדברים שעל פי הספר ממליצים למבקר בניו-יורק כאתר חובה. בספר עצמו ''טיפני'ס'' היא חנות תכשיטים יוקרתית. האם ניתן לאכול שם? ובכן בבניין המהודר של החברה, בשדרה החמישית 727, בקומה השישית נמצא בית קפה בשם "BLUE BOX". ניתן להזמין שם, עד עצם היום הזה, את "ארוחת הבוקר של טיפני'ס" או לחילופין את המעדנים האהובים על הולי.....

מבין שלושת הסיפורים הקצרים, "זכרון מחג המולד", החותם את האסופה, הוא הנוגע ללב ביותר. הוא כולל דמויות מילדותו של קפוטה ובראשן קרובת משפחה מבוגרת שהיתה הדמות המשמעותית ביותר בחייו. האישה, גב' סוק, זכתה להנצחה נפלאה בסיפור זה.

הסיפור "גיטרה יהלומים" על מערכת היחסים המיוחדים בין עציר צעיר ושובה לב לבין אסיר מבוגר הנהנה מעמד נכבד מרתק הן בזכות הדמויות והן בזכות טווית העלילה.

הסיפור השלישי "בית הפרחים" שופע אווירה קריבית ססגונית למרות שהנושא אינו פשוט כלל ועיקר. במרכזו זונה פופולרית בבית זונות בפרוט או פרינס שבהאיטי, המוצאת אהבה ועוברת לגור בכפר עם בעלה ואימו המכשפה. למרות הנושא הקשה, קפוטה מתבל את הסיפור באווירה קריבית מיוחדת ובמעין קלילות משונה.

השורה התחתונה: חווית קריאה מרתקת בעיקר בזכות "ארוחת בוקר בטיפני'ס" – עיצוב הדמויות ובראשן זו של הולי, בניית העלילה והילוך הלולייני על הגבול שבין עלילה אמינה לכמעט מופרכת הופכים את הקריאה לחוויה מיוחדת. שלושת הסיפור הקצרים חושפים אף הם את יכולותיו המרשימות של קפוטה בבנית סיפורים.

אחח...קפוטה עשה זאת שוב. הוא הצליח להערים על קוראיו. הם לתומם חשבו שמדובר בסיפור חמוד ויפה, על נערה יפה ואופנתית, סיפור שלא קורה בו הרבה. רובנו נחשוב על אודרי הפבורן, גם אם לא צפינו בסרט שהרי כבר מזמן דמותה של הולי גולייטלי מזוהה עם דמותה של הפבורן, למגינת לבו של קפוטה (שלפי השמועות העדיף שמרילין מונרו תגלם את דמותה של הולי בסרט ויש אף שמועות שטוענות שדמותה של הולי נכתבה בהתבסס על מונרו). והנובלה הזו היא אכן שובת לב בקריאה ראשונה וגם בקריאות חוזרות והצחוק שהיא מעוררת מטעה כ"כ - שכן הולי היא אכן דמות שובת לב וצבעונית שמנפיקה שלל סיטואציות מצחיקות ומוזרות, אבל הצחוק הזה הוא למעשה עצב מתוק שמחפה על סיפור טרגי של נערה דרומית רדופת שדים שהמציאה את עצמה מחדש בניו יורק. כמו קפוטה עצמו.
ארוחת בוקר בטיפני'ס מכילה למעשה יסודות קודרים של יצירה גותית - הגותיקה כאן היא לא במובן של ערפדים ולילה, אלא במובן של סוד אפל מהעבר שחוזר ומטריד את הולי. הגותיקה כאן היא מודרנית במובן הזה שהיא מתמקדת בנפש. היא הסיפור של דור שלם - שבוי בעולמו הפרטי, בסיוטים הפרטיים שלו, בנרקיסיזם שלו ובהתרכזות שלו ביוהרה, בבגדים אופנתיים וב"מסעות" (כפי שכתוב בכרטיס הביקור של הולי שאותו רכשה בטיפני'ס). אבל המסעות האלה הן לא מסע תענוגות, הן מסעות של בריחה - בריחה מהעיירה הקטנה שבה הולי נישאה בגיל 14 לדוק גולייטלי, שאמץ אותה ואת אחיה אל ביתו לאחר שברחו מביתם של "האנשים הרעים", בריחה מיחסים אינטימיים ומקשרים "חונקים מדי" של חברות, בריחה מנישואין, מכל דבר שיכריח את הולי לפתוח את לבה ולאפשר לאנשים להכיר אותה באמת ושיצריך ממנה לקבוע שורשים במקום מסויים. הולי לבסוף מבינה שהיא בורחת כל הזמן מהשדים שנמצאים בתוכה פנימה ומאיימים עליה ככל שהיא מתבודדת יותר בעולמה הפרטי.
הנרקיסיזם של הולי, הריכוז שלה בעולמה הפרטי והסגירות שלה כלפי כל מי שעלול להיות קרוב מדי (לכן משקפי השמש שהיא לובשת תמיד הם לא רק סמל אופנתי אלא גם אמצעי ליצירת ריחוק), כל אלה יוצרים את הבדידות האיומה שלה, את אותם מצבי רוח המכונים "האדומים הנבזיים" שהיא אינה יודעת להסביר לעצמה מאיפה הם באים ולמה (בניגוד ל"כחולים" שאותם תמיד אפשר לנמק בסיבות פרוזאיות כמו השמנה או מזג אויר מעונן). הם מגיעים ממקומות של טראומה, מקומות שחבויים עמוק בלא מודע.
ואכן, זוהי נובלה שמודעת מאוד לתורת הפסיכואנליזה ואפשר להרגיש את זה בשימוש של קפוטה בדימויים שמרמזים לחלוקת הנפש ללא מודע ולמודע (כמו מילדרד גרוסמן שהוא מביא כדוגמא לבחורה שכלתנית מאוד, מעין "אני עליון", המנוגדת להולי היצרית - שתיהן למעשה מייצגות את הקצוות השונים של האני הלכוד באמצע), מרגישים זאת גם בכך שדימויים מהיומיום של הולי (כמו שמות הקוד "הוריקן" ו"שלג" שהיא מוסרת למר טומאטו) מתערבבים כמה שורות לאחר מכן בחלומה המסוייט ("איפה אתה? קר עכשיו כ"כ, שלג מתערבב ברוח") ומרגישים זאת כאשר הולי והמספר עוטים על עצמם מסיכות ומתהלכים ברחובות העיר - כמו כולם, הם משקרים זה לזה ולעצמם ולא מראים זה לזה את מי שהם באמת.
הנובלה גם מצביעה ללא הרף על הגזענות שקיימת בחברה, על הפחד ממיעוטים כגון שחורים (כך למשל הולי חוזרת ומשתמשת בכינוי "כושים", המספר נופל מסוסו לאחר ש"חבורת נערים כושים פראים מצליפה בסוס" ועוד), הפחדים האלה גם מציפים את הטראומה של העבדות האמריקאית שחוזרת ורודפת את החברה המודרנית בארה"ב כמו אותם רוחות רפאים בבניין החום שבו מתגוררות הדמויות ואשר בגללן המספר עוזב את הבניין (כך הוא מציין בסוף הנובלה).

האדומים הנבזיים של הולי והצבע האדום בכלל מאפיינים את החזרתיות של הטראומה - שכן אחד מסימניה של הטראומה הוא חזרתיות כפייתית שלה בחיי האדם שסובל ממנה, באמצעים סמליים שונים (בין אם באמצעות סמלים בחלום ובין אם באמצעות אירועים וסמלים אחרים במציאות). כך למשל "האדומים הנבזיים" שמעיבים על מצב הרוח חוזרים גם בקשר הבעייתי של הולי עם "מר טומאטו" (והרי עגבניה היא אדומה), קשר שמוביל לרדיפתה ע"י רשויות החוק, הצבע האדום חוזר גם אצל הגברת השמנה האדומה שמופיעה בחלומותיה של הולי וגם בסרט שבו היא מקשטת את כלוב הציפורים שהיא מעניקה למספר (כמעין תמרור אזהרה על החופש שלה היקר לה כ"כ), וכן מופיע לקראת סוף הנובלה כאשר אובך אדום יורד על העיר, רגע לפני שהולי נשברת ומודה שהיא מפחדת מפני הבדידות שבה היא חיה. האדום הוא גם צבען של מדינות הדרום, האיזור שממנו מגיעה הולי לניו יורק "הצפונית" (והרי צבע מדינות הצפון הוא כחול). יש משהו סמלי בכך שהעבר הטראומתי חוזר ומציף את ההווה המנצנץ, כאשר הוא מגיע מהדרום, ממעמקי הנפש.
גם הסוסים שאחיה האהוב פרד אהב כ"כ חוזרים ומופיעים בחייה - בספרים שהיא קוראת, ברומנים שהיא מנהלת (סוכן השחקנים מספר שפגש בה מסתובבת ליד מסלול מירוצים, כשהיתה חברתו של פרש), וגם במחשבותיה לגבי העתיד - היא רוצה לגור במקסיקו כי שם אפשר לגדל סוסים.

קצרה היריעה מלגלות כמה רבדים וסודות מסתתרים מתחת למעטה הנוצץ שמכסה את הנובלה הזו, מעטה שקרי שעובה ע"י הסרט המצליח. מי שיקרא לעומק ימצא בה כאב חבוי ואמירה על מצבו של האדם המודרני - כאדם בודד, כזה שזקוק לאהבה אבל גם מפחד ממנה ובורח ממנה, כזה שיכול להיות מוקף באינספור חברים ומסיבות אבל אלה הן מסיבות שבהן כולם נראים כ"זרים בין זרים" ושבהן אין חברות אמת (כך למשל, כאשר הולי מעניקה למספר את הכלוב במתנה הוא מבקש לנשק אותה אבל היא תוחבת יד לכיסו ושואלת היכן המתנה שלה). הוא ימצא גם אזכורים לסיפורים של סופרים גותיים כגון א.א. פו (כך למשל דוק גולייטלי מתאר את העורב שהולי גידלה כקורא במעין שגעון בשמה האמיתי "לולהמיי, לולהמיי" כמו אותו עורב של פו שקרא "לנור, לנור" בפואמה "העורב").

עם זאת, אין ספק שנדרשת קריאה מושכלת מאוד בנובלה הזו כדי לחלץ ממנה את כל התובנות שהעליתי פה ושאליהן הגעתי במסגרת פרוייקט אישי ומקיף שכתבתי על קפוטה. אבל בכל זאת, אני מקוה שהצלחתי להעלות כמה מהנקודות האלה ובכך להדגיש שבשום פנים ואופן לא מדובר כאן בסיפור נחמד, מסוגנן בלבד או שטחי, וכדאי לשים לב לכך כשקוראים את הנובלה - כך למשל כדאי לשאול האם קיימים יחסי קירבה או אהבה בין הדמויות, לשאול האם הן בודדות ואם כן מה או מי גורם לבדידותן.

את הסרט הנ"ל ראיתי כבר כמה פעמים והוא אכן נפלא לדעתי! לכן די שמחתי, כשהגיע הספר הזה במקרה לידיי. זה מעניין מכיוון ש"טיפני" הוא בעצם נובלה עם עוד שלושה סיפורים קצרים.לומר את האמת הייתה לי הפתעה מסוימת כי מסתבר שהספר מעט שונה מהסרט - אם כי לא פחות מרתק לדעתי. בסרט יש שוני, כי "הולי גולייטלי" הגיבורה מוצגת כמין "זונה חובבת" ואילו השכן שלה הצעיר והחתיך מוכר גם הוא את גופו... בספר אותה "הולי" היא באותו התפקיד... אבל אותו השכן כביכול, הוא המספר של הסיפור בגוף ראשון והוא דווקא סופר מתוסכל שמנסה לפרוץ קדימה, אבל הוא איננו מדבר כמעט בכלל על עצמו ועל חייו הפרטיים! אלא אם כן הם קשורים לדמויות שבעלילה – אבל אין לנו שום סיבה לחשוב שהוא עוסק דווקא בזנות... ועם זאת כולנו יודעים הרי היום שקפוטה הסופר היה הומוסקסואל מוצהר ושהיו לו מן הסתם כמה גברים בחייו... וחוץ מזה יש עוד כמה קווי דמיו, בין הדמות של הסופר המתחיל שבנובלה הזאת, לדמות של "השכן הצעיר". לעומת זאת בספר יש המון פרטים, שבסרט לא ניתן היה בכלל להכניס אותם לעלילה. אפשר להבין הרבה יותר לעומק את הדמויות יוצאות-הדופן המאכלסות אותו כשלעצמן ... כדאי להזכיר שהעלילה כאן היא מאוד "ניו יורקית" ומעבירה בהחלט את האווירה של שנות הארבעים בכרך הענק הזה שפרח דווקא אז יותר מתמיד.
בנוסף לנובלה שעל שמה קרוי הספר יש כאן עוד שלושה סיפורים קצרים שלדעתי הרבה פחות טובים מ"טיפני'ס" אבל גם אותם בהחלט אפשר לקרוא... בסך הכל ספר שכדאי מאוד לקרוא.

החטא הכי גדול של הקורא הוא לבוא לספר עם ציפיות מוגזמות.
החטא הכי גדול של הקורא הוא לצפות שהסופר ייתן לו מה שהוא לא מסוגל ולא מעוניין לתת, ולא ליהנות ממה שיש לסופר להציע.
החטא הכי גדול של הקורא הוא קריאה ביקורתית מדי, השוואתית מדי, ולא קריאה עצלה ונינוחה, שנותנת למלים להתגלגל מעצמן, לחלחל דרך הרבדים של המודע והתת מודע.
סגנון הכתיבה של קפוטה הוא לא ממש הסגנון האהוב עלי, והוא בהחלט לא נכנס אצלי לקטגוריית הסופרים האהובים, אבל לכתיבה שלו יש את היופי שלה, את הקסם המיוחד שלה, ובסופו של דבר היא מהנה מאד.
לצערי לא הצלחתי להתחבר או לגלות אמפתיה להולי, גיבורת הנובלה המרכזית בספר, "ארוחת בוקר בטיפני'ס". אמנם נהניתי לקרוא, אבל הסיפור בסך הכל די עבר על ידי. את שלושת הסיפורים הקצרים הרבה יותר אהבתי. לטעמי קפוטה הוא במיטבו כשהוא בכפר, עם האנשים הפשוטים. הסיפור האחרון בספר, "זיכרון מחג המולד", הוא פשוט נפלא. הקשר המיוחד שנרקם בין הילד הקטן לבין דודתו הזקנה והשונה, חברתו להרפתקאות מלאות דמיון, הוא מקסים ומרגש.

אויש, אויש, אויייש !... איזה מלך הקפוטה הזה, יא-אללה ! אשף. מכשף. וירטואוז. גאון. אתה מסיים ספר שלו ולא ברור לך מה יותר "כדאי" לעשות עכשיו : לפתוח את חלון המרפסת ולצרוח בטירוף דרך כל האובך המנחוס הזה שלא עוזב אותנו כבר כמעט 32 שעות ברציפות (!), או לבצע פליק-פלאק לאחור + בורג וצוקהרה מושלמת באמצע הסלון, תוך סיכון ממשי של כל 'השמונצעאס' שאשתי שמה פה בכל פינה... עד כדי כך. זוכרים מה אמר רוברטו בניני על בימת טקס האוסקר, שנייה אחרי שקיבל את הפרס עבור "החיים יפים" ? - "אני מרגיש כמו אבטיח" הוא צרח... אז זה משהו כזה...

ומה לא אמרו עליו, על קפוטה ? אמרו שאצלו הצורה היא תכלית הכל (תלמידי ספרות שנה א' צועקים עכשיו - "פורמליזם רוסי !"). אמרו שבשביל לקרוא קפוטה לא צריך להתאמץ. אז אמרו. מה איכפת לי לא להזדקק לרוץ כל שנייה לדובשני כדי להבין למה התכוון המשורר ? מה, אם זה לא דאווין של ציטטות קלאסיות בנוסח ג'יימס ג'ויס או מניפסט חברתי סמוי בנוסח אונורה בלזק - זה לא בסדר ?! תעופו לי מהעיניים ! אתם לא מבינים כלום !...

כיף, כיף. איזה סגנון, אלוהים, איזה אושר... כל מילה במקומה, כל משפט שני - שוס לפנתיאון, אתה קורא את הדבר הזה ואתה פשוט שם ! הכל חד, הכל ברור, הבניינים, הרחובות, הלבוש, הסיטואציות... אין, אין עליו. פשוט אין. הגיבור מתאר את בן זוגה של הולי, ראסטי המיליונר - "נדמה כאילו האיש נולד, אחר כך התרחב, אך עורו נשאר חלקלק כמו בלון מנופח..." (עמ' 51); הולי מסכמת את תובנותיה לגבי גברים - "אם גבר לא אוהב בייסבול, אז הוא חייב לאהוב סוסים, ואם גם סוסים הוא לא אוהב, אז... טוב, אני בצרות ממילא : כי אז הוא גם לא אוהב בנות" (עמ' 53)... ויש עוד ים כאלה, על המחזר הברזילאי, על לסביות, על בעלות בית ועל... חתולים !

חוויה רוחנית שלמה ב-130 עמודים. מי שמחפש ספר שמעביר רגש - שלא יחשוב בכלל פעמיים. במיוחד ש"טיפאניס" נמצא עכשיו במבצע של ה"אבא במאה"...

בהתחלה הכרתי שיר (כשהייתי נער) שהזכיר סרט שהיה מבוסס על הספר... ובמסגרת מילוי החורים בהשכלה שכנראה לעולם לא יסתיים..... הנה אנחנו (נשמע טוב יותר באנגלית תודו...).
אז השיר היה של להקה של שיר אחד Deep Blue Something, אבל הוא היה קיצבי ואחלה. ואת הסרט מודה שלא ראיתי (יצא בשנת 1961 בכיכובה של אודרי הפבורן).
הסיפור ארוחת בוקר בטיפני'ס הוא סיפור סביר, הולי גולייטלי היא דמות מלבבת, אבל סלחו לי שאני בוחר לא לעסוק בארוחת בוקר בטיפני'ס.
הספר מכיל עוד 3 סיפורים קצרים נוספים...
הסיפור האחרון בקובץ.
תשמעו הסיפור האחרון בקובץ נוגע ללב בצורה שקשה לי להגדיר, ועד לדמעה שזלגה מעיני במשפטים האחרונים לא ממש הבנתי מה הוא עושה לי.
בשורה תחתונה, טרומן קפוטה יודע לכתוב, הוא אלוף בלכתוב, ולפעמים זה לא ממש מפריע לו שאין ממש עלילה (בארוחת בוקר בטיפני'ס אין ממש עלילה) הוא יכול היה לכתוב מוקפד ומהוקצע גם ספר טלפונים, לכתוב באופן כזה שיהיו המון משפטים שתרצו לצטט, המון תובנות קטנות שחשבתם עליהם כמובן בעצמכם, אבל מעולם לי ניסחתם כה מדויק. ועדיין, ארוחת בוקר בטיפני'ס קצת איכזב אותי באגף התוכן.
אבל מי שמתכוון לקרוא אותו, ובעצם למה לא? הוא כתוב טוב... שיתייחס אילו כאל "נשא" עבור הסיפור הרביעי.. הסיפור הרביעי "זיכרון מחג המולד"- שווה.. מרגש, אנושי, מחמיץ לב, כדאי

טוב, האמת שניגשתי אל הספר הזה עם ציפיות נמוכות מאוד, מפני שהבנתי מקריאת מדגם מייצג של הביקורות עליו, שמדובר בספר שבעיקר כתוב יפה. ספרים כאלה בדרך כלל לא מרגשים אותי במיוחד, ואכן הספר לא הפתיע אותי. הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו הוא שבניית המשפטים בו מושלמת, בחירת המילים נהדרת, והסגנון ייחודי ומהנה. אבל אין בו שום סיפור או רגע משמעותי כלשהו שנחקק בזיכרון.

קפוטה מצוטט בהקדמה כאומר "המבחן הסופי לגבי טיב הסיפור הוא אם לאחר קריאתו יכולת לדמיין אותו אחרת. האם הוא משקיט את דמיונך כקורא ונדמה שהוא מוחלט וסופי, ממש כפי שתפוז הוא סופי, דבר מה שהטבע יצר". אז פור דה רקורד, יכולתי לדמיין כל אחד מהסיפורים בספר אחרת. דווקא במבחן של קפוטה עצמו, אני לא חושבת שהסיפורים בספר הזה עומדים בהצלחה מרובה. היות והם כל כך קטנים ומאופקים מבחינה דרמטית, כל כך עדינים ומרומזים, הרי שכל אחד מהם יכול היה להתפתח לאינספור כיוונים שונים וזה לא היה פוגם בשלמותם כהוא-זה. הסיפור המפורסם מכולם 'ארוחת בקר בטיפאניס' מתמקד בבחורה קלת דעת שקצת מסתבכת. הדמות כשלעצמה בנויה היטב אבל בסיפור עצמו לא קורה הרבה, והיה יכול להיות נחמד אם כן היה קורה משהו... אבל האמת שזה לא המבחן שלי. לדעתי המבחן של קפוטה בלתי אפשרי. המבחן שלי לספר טוב הוא אחר לגמרי והוא סובייקטיבי לחלוטין: האם הוא מעורר בי התרגשות? מחשבות? רעיונות חדשים? גורם לי לאיזה שהן תובנות או אבחנות מיוחדות? האם אני אזכור ממנו משהו?

אז התשובה במקרה הזה היא לא ממש, בעיקר מפני שכל ארבעת הסיפורים בספר מתנהלים בעצלתיים ומספרים סיפורים עדינים ושלווים על... שום דבר בעצם. "בית הפרחים" – נערת ליווי שהתאהבה בבן כפר פשוט ויצאה לחיות איתו. "גיטרה יהלומים" – אסיר ותיק שנזכר בחבר שהיה לו פעם שהיתה לו גיטרת יהלומים... הסיפור האחרון הוא הטוב מכולם "זיכרון מחג המולד" טוב בעיקר מפני שהוא נוגע ללב, מה שלא הצליחו קודמיו לעשות. יחד עם זאת, אם זה הסיפור המרגש ביותר שקפוטה כתב, כפי שנכתב בהקדמה, זה מעיד בעיקר על שאר סיפוריו. אני בעד איפוק, ומסכימה שרגשות חנוקים נוגעים ללב יותר מאשר בכי קולני ובכל זאת אני חושבת שמבחינה עלילתית סיפוריו של קפוטה יבשים מדי וחסרים תוכן משמעותי.

לסיכום, אני עדיין חושבת שרק לכתוב יפה זה פשוט לא מספיק. צריך גם שיהיה על מה לכתוב. מעניין יהיה לגלות אם לקפוטה היו רעיונות מוצלחים יותר לסיפורים בספריו האחרים...

אני מודה, באופן כללי אני לא חסידה גדולה של הספרות האמריקאית. אני יודעת שזו הכללה די גסה ודווקא אחד הסופרים האהובים עלי הוא במקרה אמריקאי, תיאודור דרייזר, ("טרגדיה אמריקאית", "ג'ני גרהרדט", "אחות קרי", טרילוגיית הגאון וכו') וגם את פול אוסטר אני מחבבת, אבל יש משהו בכתיבה שלהם שלא מתחבר לי.

במסגרת השלמת החורים בהשכלה ובעקבות ההמלצה המקסימה של נטעלי כאן באתר, החלטתי לקרוא את הספר הזה. גם העובדה שקיבלתי אותו במתנה ללא פתק החלפה הקלה על ההחלטה (אם הוא כבר כאן, מה לא אקרא?)

הסיפור הראשון, סיפורה של הולי גולייטלי היה נחמד בעיניי. נהניתי מדמותה המשוחררת, בעלת מודעות עצמית ולא דופקת חשבון, אך גם נאיבית ופגיעה. עם זאת, דווקא דמותו של הסופר המספר, מעניינת יותר בעיניי. היא אמיתית יותר והצלחתי להתחבר אליו בקלות, לעומת הולי שלקח לי בהחלט זמן להתחבר אליה ולהבין את הרציונל שמניע אותה.

שלושת הסיפורים הנוספים היו מעניינים אף יותר מהראשון. מתוכם, "גיטרת היהלום" היה היהלום שבכתר. סיפור החברות בין אסיר מבוגר לבין נער פוחז בכלא עד לסוף הבלתי נמנע.
כל הסיפורים בקובץ הזה טרגיים ועוסקים באנשים בודדים ותלושים, כאלה חסרי השורשים או כאלה שזנחו את השורשים לאלתר. הכתיבה, לכאורה מנותקת, וירטואוזית ורגישה והסופים, שזו נקודת התורפה של רוב הספרים, כתובים בצורה מושלמת.

בניגוד לסדר הדברים הרגיל אצלי, הכרתי את הסיפור קודם כל מצפייה בסרט (הנפלא) בעל אותו שם, ולכן החמצתי לגמרי את המשמעות שנתן לו קפוטה. הסרט מדגיש את הקסם האינסופי של הולי גולייטלי, ולמעשה הוא סיפור אהבה מלא קסם ואף תקווה.

כשקראתי את הספר הופתעתי. סיפור המסגרת הוא אותו סיפור מסגרת - על הנערה המקסימה וחייה בניו יורק - אולם הרגשתי שלא הכרתי את הסיפור: זה לא סיפור אהבה - זה סיפור על ייאוש, בדייה, זהות גנובה, והישרדות תוך שימוש בלתי בררני באמצעים לא לגיטימיים. למעשה זה סיפורה של ארצות הברית כפי שאנו מכירים אותה (אך מתעלמים מהמסקנה הבלתי נמנעת).

הסופר - המפליא לתעד את ארצו ותושביה בנימה צינית ובלתי סלחנית - כתב סיפור על "איך להיפטר מחייך הישנים והבלתי הולמים את שאיפותיך". האם לא זו תמצית ההוויה של התרבות האמריקאית? גדלת כילדה מוזנחת בדרום העמוק, ללא תמיכה או השכלה - המציאי את עצמך מחדש בעיר הגדולה, עם ביטויים צרפתיים ששאלת ממכר מזדמן, המון חברים (בערך) מסיבות וכייף כדי להסתיר את הריקנות שנקראת חייך. והחיים הם כאילו טובים, ואת כאילו נהנית מהם, רק בסופו של יום, כשאיבדת את הדבר היחיד שיש לו ערך בעינייך - עליך לחפש ולמצוא זהות חדשה לעטות.

מה שמרשים בספר הזה הוא שלמרות שהוא נכתב בשנות הארבעים של המאה הקודמת - הוא רענן ורלוונטי לחיינו היום. הדמות של הולי חיה ואמינה, עם בחירות שאנחנו יכולים להבין, וקאפוטה אמן הכניסה לראשם - ורגשותיהם - של גיבוריו. אין פלא שהוא לא אהב (כדברי השמועה) את הסרט שנעשה על פי סיפורו: כי תקווה רחוקה מקאפוטה, ואולי הוא באמת צודק.

*