ביקורת ספרותית על שלושה סיפורים - ספריה לעם #382 מאת גוסטב פלובר

---

"שלושה סיפורים"- של גוסטב פלובר מספר שלושה מעשיות, שתי סיפורים היסטוריים- אחד על יוליאנוס הלא קדוש בעליל, הגדל כילד טבע לא רצוי . מתקרב לדת ועם סוף דומה ל מעשייה של אדיפוס המלך.
"הורודיה"- סיפור היסטורי על הבן של הורדוס, מלך הגליל היושב במצודה שלו המשקיפה לים המלח, נופל ליצריו ועושה כדברי הרודיאס- נסיכה יהודייה, שהייתה גיסתו. מצווה על תלייתו של יוחנן המטביל. הורודיה- סוג של 'קיבלי' (אלת הרים אסייתית המוקפת אריות, ופולחנה היה נפוץ בימי האימפריה הרומית). את עונשו של טטררכוס הורדוס אנטיפס יקבל מקליגולה- מן האכזרים שבקיסריי רומא בהגליה וסיום המלכות.
הסיפור הראשון בקובץ- "לב תמים", הסיפור הראליסטי והטוב בקובץ מספר את סיפורה של מרת אובן והמשרתת שתהיה נאמנה לה פליסיטה עד המוות. הסיפור מספר על 'ליבה התמים' של מרת אובן, שלאחר שנהיית אם שכולה מוצאת נחמה בתוכי "לולו" המביאה פליסיטה מאיזה משרת כושי של אדון שכן למרת אובן, בסיפור הדומה ל'מותו של איוון אילץ' של טולסטוי.

"לב תמים":Un cœur simple סיפור ראשון-
"קורותיו של לב תמים" אינן אלא קורותיהם של חיים מוצנעים, חייה של נערה כפרית מסכנה, אדוקה בדתה אבל נוטה למיסטיקה, מסורה בלי התלהבות ורכה כלחם טרי. תחילה היא אוהבת גבר, אחר"כ את ילדיה של גברתה, ואחיין שלה, וזקן שהיא מטפלת בו, ואחר"כ את התוכי שלה;
(..) היא מתבלבלת בין התוכי לרוח הקודש".
מכתב של פלובר אל מאדאם רוז'ה דה ז'נט- אישה שהקדישה את חיי לטפח סלון ספרותי ואמנותי גדול.
מרת אובן התחתנה לגבר חסר אישים שלא פרנס אותה. מכרה את אחוזתה ועברה לאחוזה שהותיר לה אביה ושמרה שתי נכסים מניבים 5,000 פראנק. (חוות טוק, וחוות ז'פוס). הסיפור מתחיל ב1809.
המשרתת המסורה פליסיטה גדלה יתומה ואומצה ע"י איכר שהתהלל בה. היא צריכה את אהובה תיאודור, האהבה לא מתפתחת והיא מגיעה לבסוף להיות משרתת של מרת אובן. לגבירה שתי ילדים- וירג'יני ופול.
מרת אובן שוכלת את ורג'יני ופליסיטי את ילדי אחיה. הכושי של מאדאם דה לרסוניר, אחת הגבירות השכנות העשירות, מביא לפליסיטה את התוכי לולו שינחם את מרת אובן לאחר שאיבדה את בתה ולא מצאה סיבה להמשיך בחייה.
"היא החליטה לאלף אותו, לא עבר זמן רב והוא ידע לומר: "בחור נחמד!" לשירותך, אדוני! ברוכה את, "מרייה!". (ע"מ 38)
אין הוא עונה לשם השגור לתוכים ז'קו, ושמו נקבע לאחר שפליסיטה קוראת לו לולו והוא סוף סוף שותק.
לא עוברים הרבה עמודים בסיפור עד שהוא מת. מרת אובן לאחר שגם את התוכי איבדה מבלה את עשרות השנים שפוסק לה פלובר בגפה, רק פליסיטה תשאר לה לאחר שפול נוסע ממקום למקום ולא מקים לו בית. היא נהיית יותר ויותר חולה ולא צלולה בנפשה עד הסוף הטראגי.

"אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס-האורחים":La légende de Saint-Julien l'hospitalier סיפור שני-
יוליאנוס בסיפור בהשפעת 'אדיפוס המלך' הוא 'ילד טבע', שלא מוצא את מקומו בטירה של הוריו העשירים המזמינים אורחים רבים וכמרים ומצפים שיוליאנוס ירש אותם. במקום זאת, בגיל 7 מלמד נזיר את יוליאנוס את כתבי הקודש ולוקח אותו לטיולים בטבע. נכאן נהפך יוליאנוס לילד טבע סקרן שעוזב את הטירה של הוריו וחיי חיי פרישות ונוודות לפרקים, וחוזר לטירה לאחר טיולים ארוכים. הוא הורג צבי שמערער את מחשבתו:
"ארור! ררור! ארור! יום אחד, לב אכזר, תרצח את אביך ואת אמך! " (ע"מ 64).
מכאן בורח מהטירה יוליאנוס, מצטרף לחבורה של שכירי-חרב. מציל קיסר חשוב שבתמורה נותן לו בתו לאשה והיא בעלת הטירה של אמה.
"אביו ואמו היו מוטלים לפניו, שוכבים פרקדן וחזותיהם נקובים; ופניהם,הנסוכות שלווה הדורה, נדמו כצופנות איזה סוד נצחי" (ע"מ 77).
יוליאנוס יברח שוב, הפעם לתמיד, ויהיה 'לנווד הבל'.

הורודיה":" Hérodias" סיפור שלישי ואחרון-
סיפור חיסולו של 'יוחנן המטביל', לפי דרישותיהן של הורודיה ושולמית, אשתו וביתו החורגת (במציאות הרודיאס הייתה אשתו של אביו של אנטיפס- הורדוס, דודה) ו של טטררכוס הורודוס אנטיפס.
תחילה מובא גבר עירום למחצה לארמונו של אנטיפס, מלך הגליל וחלק מבקעת הירדן שירש ממלכות אביו הורדוס. מיד הורודיה מצווה לבעלה (אחיה!) להוציא אותו להורג:
'אשר לאיש המתסיס את העם בתקוות המתקיימות מאז ימי נחמיה, הדרך הטובה ביותר היא לחסלו'.
(ע"מ 96).
הורדוס אנטיפס לא מוציא להורג את יוחנן המטביל בהתערבות ויטליוס הנציב הרומי. מיד בנשף החגיגי לכבוד יום הולדתו של אנטיפס, מתאספים ההמונים סביב יוחנן המטביל. האם הוא שליח האל וכך עשה בשכל לא להוציאו להורג אנטיפס?
"הוי! הלא את היא, איזבל! (..)
"סרחי על-עפר,בתולת בת-בבל! טחני קמח! (..) תיגל ערוותך גם תיראה חרפתך! אנחותיך תשבורנה את שיניך! כי מאס אדוני בבאשת חטאיך! ארורה! ארורה! ארורה! מות כלבה מותי!" (ע"מ 113-112).
הורודיה מסתתרת בבושת-פנים. היא עוד לא שלפה את הקלף האחרון:

"מתחת לווילון שלפניהם השתרבבה זרועה עירומה, זרוע צעירה, מקסימה,(..) הטטררכוס נזכר במשהו, שלא ידע בדיוק מהו.
"השפחה הזאת שלך?"
"מה אכפת לך?" ענתה לו הורודיה. (ע"מ 116).

פלובר מכניס את שולמית, ביתה של הורודיה מהורדוס בתור שפחה שתקנה את דעת בעלה אנטיפס. בפרק הבא דנים חכמי העם היהודי האם יוחנן הוא הנביא? בדמות אליהו הנביא?
אנטיפס כמו המלך אחאב בוחר באשתו ע"פ חכמי עם ישראל...

בסוף שלושת הסיפורים מובאים 40 עמודים מהתכתבויות המפורסמות של גוסטב פלובר עם אנשי התקופה שהיה קרוב אליהם- לואיז קולה, שקשר עצה יחסי קרבה בין 1855-1846. אמו, ארנסט פדו- איש עסקים שכתב את "פאני", רומן שזכה להצלחה רבה. אמלי בוסקה- סופרת, הקשר בין השתיים יסתיים ב 1869 בעקבות מאמאר שכתבה על "החינוך הסנטימנטאלי". מאדאם ז'יל סנדו, אשתו של הסופר בעל אותו שם.
ז'ורז' סאנד הסופרת המפורסמת, מאדאם רוז'ה דה ז'נט- בעלת סלון ספרותי ואומנותי, טורגניב (שתירגם את "הגדת הקדוש יוליאנוס" ו"הורודיה" לרוסית) וגי דה מופאסן.
בעמוד 140, במכתב אל לואיז קולה מחלק את המשוררים ל2:

1.הגדולים ביותר, המעטים (שייקספיר) האמנים האמיתיים- המוסרים את 'תמצית האנושות' , לא חושפים את עצמם ומוסרים עצמם לאישיותם של אחרים, וכך יוצרים 'עולם' אוניברסלי ורב-פנים.
2. אלה שכול 'צעקה שלהם'/ עיסוק בעצמם עושה אותם 'בני-אלמוות' (ביירון ופלובר לדעתו) .

גוסטב פלובר מאמץ את 'בית מדרשו' של אפלטון בצורת 'אידאות', שכבר לא מתקיימות בימיו הפרועים:
"כולנו ליצנים ונוכלים. הכל העמדת-פנים!
(..) "המאה שלנו היא מאה של זונות, ומי שזונה בה פחות מכל, עד עכשיו, הן הזונות" (ע"מ 160).

(המאה התשע-עשרה משננת את שיעורה בהיסטוריה.) כך היו לנו הסגנון הרומאני,הגותי, סגנון פומפדור, סגנון הרנסנס, וכל זה בפחות משלושים שנה, ומשהו מכל זה עוד נשאר" (ע"מ 161)."
מזכיר את המאה ה-21 בה התנסנו ב
Wide jeans,
low jeans,
skinny jeans ו
boy friend jeans
ההתכתבויות המעניינות של פלובר בספר הם מול לואיז קולה,אהובתו. ששנה לאחר המכתב הזה נתקה איתו קשר.

"שלושה סיפורים" הייתה ליצירתו האחרונה שפרסם גוסטב פלובר ביימי חייו. הטראגיות של הסיפורים מרגישה כמו מקלחת עם יין נתזים, מבלבלת, כבדה ולא מרעננת במיוחד, המאפיינת את כתיבתו הטראגית של הסופר.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על שלושה סיפורים - ספריה לעם #382