מחפוז נולד בשנת 1911 בשכונת ג'מאליה ברובע העתיק של קהיר. ילדותו בעיר הבירה המצרית היתה בעלת השפעה עמוקה על יצירתו העתידית וקהיר מרבה לשמש רקע לכתביו. מגיל צעיר נהג ללכת עם אמו לבקר במוזיאונים וכך החלה לגדול סקרנותו ואהבתו להיסטוריה של ארצו.
בבגרותו למד פילוסופיה באוניברסיטת קהיר ושימש במספר תפקידים בשירות הממשלתי. את דרכו הספרותית החל בפירסום סיפורים קצרים בכתבי עת שונים בקהיר, זאת לצד כתיבת מאמרים בנושאים פילוסופיים וחברתיים שונים ומגוונים כגון בעיית האמונה באלוהים, הפילוסופיה של ברגסון, מהות הצדק החברתי ועוד. סיפורו הקצר הראשון – "מחיר החולשה" – ראה אור בשנת 1934.
בין השנים 1944-1939 פירסם שלושה רומנים היסטוריים שעלילותיהם מתרחשות על רקע מצרים הפרעונית. כוונתו היתה לכתוב סדרה של 20 ספרים אשר יסקרו את ההיסטוריה של מצרים, אולם לאחר פירסומו של הספר השלישי, החליט לזנוח רעיון זה.
בשנות ה-40 וה-50 פנה מחפוז לרומנים חברתיים שעלילתם מעוגנת במציאות ההווה במצרים. רובעיה העתיקים של קהיר, על המעמדות הבינוניים והנמוכים המאכלסים אותם, היו ללב ליבה של יצירתו. מבחינה סגנונית נכתבו יצירות אלו לפי מסורת הריאליזם האירופי של ספרות המאה ה-19. לגולת הכותרת של יצירתו בתקופה זו נחשבת הטרילוגיה "בית בקהיר" (כרך ראשון - 1956, כרך שני ושלישי - 1957) המגוללת את קורותיה של משפחה מצרית בין שתי מלחמות העולם. בעקבות פירסומה זכה מחפוז לראשונה בהערכת המבקרים שגילו עד אז רק התעניינות מוגבלת ביצירתו. כמו כן, זכה לפופולריות רבה בקרב קהל הקוראים במצרים ובשאר ארצות ערב.
בשנת 1959, לאחר תקופה ארוכה של שתיקה ספרותית, כנראה כמחאה נגד הגבלת חירויות הפרט במשטרו של גמאל עבד אל-נאצר, פרסם מחפוז בעיתון "אל-אהראם" יצירה בהמשכים שנקראה "בני שכונתנו" ובה תיאר את קורותיה של שכונת עוני מבודדת בקהיר. באמצעות סיפור אלגורי זה העלה לדיון שאלות יסוד של החברה האנושית הנוגעות ליחסי הדת, המדע והשלטון והשפעתם של אלו על מצבו של הפרט. ביקורתו המשתמעת מתוך הטקסט כלפי משטרו של נאצר אינה דבר של מה בכך בחברה המצרית באותן שנים, ובמובן זה נחשב מחפוז לאמן יוצא דופן שרק מעטים הלכו בדרכו (ביניהם ניתן לציין את הסופרים תוופיק אל-חכים ופתחי ע'נאם).
בשנות ה-60 התוודע מחפוז לפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית מבית מדרשו של הפילוסוף הצרפתי ז'ן-פול סרטר והושפע ממנה עמוקות. יצירותיו הבאות נכתבו בסגנון "זרם התודעה" והושפעו מצורות כתיבה מודרניסטיות דוגמת הרומן הרב זוויתי וסגנון האבסורד. במרכזן ניצבה בדידותו של האדם בחברה המודרנית והמנוכרת. מצוקותיהם ותלאותיהם של הגיבורים נתפסות ביצירות אלו כמצוקות קיומיות, פנימיות, המאפיינות את מצבו של האדם באשר הוא. יחד עם זאת, גם כאן לא נעדרים מן הטקסט דברי ביקורת גלויים וסמויים כלפי המציאות הפוליטית והחברתית שהשליט נאצר במצרים.
לרומן החשוב ביותר שלו בעשור זה (שנות ה-60) נחשב "הגנב והכלבים" (1961), שגם זכה להצלחה רבה מחוץ למצרים ולעולם הערבי. בז'אנר הסיפור הקצר, נחשבת במיוחד יצירתו "זעבלאווי" (1961) שנכללה בקובץ הספרותי "עולמו של האל" (1963). סיפור זה, בדומה לרומן "הגנב והכלבים", דן בסדר החדש במצרים ובתפקידה של הקידמה, תוך מתיחת ביקורת נוקבת. הפתרון למצוקותיו של האדם המודרני, על פי מחפוז, אינו עוד במדע כפי שסבר בשנות ה-40 וה-50, אלא דווקא בעולם המיסטיקה המוסלמית.
בשנות ה-70 וה-80 פירסם מחפוז מספר גדול של יצירות, העולה על כל מה שפירסם החל משנות ה-30 ועד ה-70. מתוך מכלול יצירתו באותן שנים ראוי להזכיר את הרומן "מול כיסא הבכור" (1983), שגם בו נמתחת ביקורת פוליטית נוקבת.
מחפוז נחשב לגדול הסופרים בעולם הערבי של המאה ה-20 והוא הסופר הערבי היחיד שזכה בפרס נובל על יצירתו. מכלול כתביו כולל למעלה מ-40 ספרים, רומנים פוליטיים וסיפורים קצרים, שרבים מהם עובדו לתיאטרון ולקולנוע. לצד פעילותו הספרותית הענפה נודע גם כתומך מובהק בהסכם השלום המצרי עם ישראל, ובעקבות ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים בשנת 1977, פירסם הודעות תמיכה במהפך הצפוי ביחסים עם ישראל. תמיכתו הבלתי מתפשרת בנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומצרים, ופגישותיו עם אנשי רוח וסופרים ישראלים זכתה לביקורת חריפה מצד החוגים האסלאמיים הקיצוניים, ובשנת 1994 נדקר ונפצע קשה על ידי קנאי מוסלמי קיצוני.
הסופר המצרי הנודע וזוכה פרס נובל לספרות, מת ב-30 לאוגוסט 2006 בקהיר בגיל 94.
[מתוך http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3297506,00.html]