ביקורת ספרותית על פטפוטים על הנילוס מאת נגיב מחפוז

---

היום זה נראה כמו חלום.
משהו שלא היה, משהו שרק דמיוני טווה, כל כך לא אמיתי
עד שלא ייתכן שזה באמת קרה.
אבל הדרכון הראשון שלי מתוך חמישה, מוכיח ירוק על גבי לבן
שלא הזיתי.
ביקרתי בקהיר במשך שבוע.
בדרך לשנה וחצי במזרח, חוצה באוטובוס את כל סיני ואת התעלה,
בן 21, שמביט בעיניים פעורות על החווה הסינית, גדות התעלה ושאר
האתרים שנצרבו בדם. פה ושם מפוזרים שרידי צנטוריונים שלנו שנערמו
לאנדרטאות גבורה מצריות.
ועוצרים בכפרי הדלתא לתה מתוק בכוסות חרס שמנפצים על הרצפה אחרי השתייה
כדי שבכפר יוכלו לייצר ולמכור עוד כוסות גם מחר.
ואז - מלכת הנילוס, קהיר.
אי אפשר להסביר אותה, בייחוד אי אפשר להסביר אותה בזמן בו התשובה "אנחנו מישראל"
הייתה מעלה חיוך ויד מושטת ללחיצה.
המונים על המונים, ריח הנהר המתמזג עם ריחות העשן, הפלאפל הירוק שאין כמותו, מועדונים אפלוליים
ובהם ריקודי בטן כמו שכתוב בספר, לא חיקויים עלובים, לשבת על גדת הנילוס ולשתות בירה ובכלל - התחושה המטורפת
הזו שהנה אני יושב בארץ הערבית הרביעית בה ביקרתי בגילי הצעיר, אבל בפעם הראשונה בלי מדים ונשק
ובעיקר עם סקרנות, עם עיניים שבולעות הכל ועם הידיעה המחלחלת אט, שזו ארץ מרתקת.
את מחפוז הכרתי בתיכון. למזלי האדיר, בתקופה בה אני הייתי בתיכון, מורים לספרות היו עדיין
אנשים בעלי שיעור קומה כך שבין שאר הדברים הטובים שהעבירו, היה גם מחפוז.
תמיד הייתי מרותק לאותה קהיר שתוארה אצלו ואני כמעט משוכנע שחלקים ממנה הציצו אלי
באותם ימים בהם תרתי את חאן אל-חליל, את הנהר הגדול ואת הבתים העתיקים.
אחרי 6 ימים המשכתי והעמקתי אל המזרח, הרחוק.
אחרי שנה וחצי חזרתי ללילה אחד לקהיר, בדרך הביתה.
לא ידעתי זאת אז, אבל זו כנראה הייתה הפעם האחרונה.
וכמו תמיד, מר"ן פוליקר מנסח זאת טוב מכולם.
כמו לא היה
רק דמיוני הוא שבדה
את יופיה.
מצאתי מחסה בהזיה.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על פטפוטים על הנילוס