“המעבר מהתאוריה לפרקטיקה הוא בלתי נתפס, ולעיתים כמו למשל בקרב רופאים מתחילים, הוא עלול להיות חורץ גורלות של ממש.

בוגר רפואה צעיר וחסר ניסיון מוצב לבדו כרופא היחיד האחראי על בריאותם של תושבי כפר נידח בפרוורי רוסיה. במסגרת הסיפור (המגולל בגוף ראשון) אנו נחשפים למגוון החששות המקצועיות העמוקות המלוות אותו במהלך שנתו הראשונה בתפקיד.

בולגקוב, בין היתר רופא בהסמכתו, מיטיב לתאר את עול האחריות המוטל על אדם שנשא את השבועה. בזכותו אנו נחשפים לשלל אפיזודות רפואיות שאפיינו את תחילת המאה הקודמת, ושהיום אנו מבטלים בהינף יד ומחט (חיסון).
העברית בסיפור ציורית וענוגה, הרקע החורפי המכלה מהווה לעיתים קונטרסט לתיאורים הרפואיים הגרפיים למדי.

בן דמותו של בולגקוב ניחן במראה צעיר. כאדם שהתנסה לא פעם בתפקידים ניהוליים בעודו בעל חזות דומה, אני יכול להתחבר לקושי ההתחלתי.
כשמעירים את הגיבור בשיא החורף בשעות הלילה, הוא יודע שאפיזודה רפואית חדשה מחכה. בבהלה רציונלית, אם כי לעיתים גם אבסורדית, ואף מצחיקה, הוא סורק בחטף את ספרי ההדרכה המקצועיים, רגע לפני שהוא חווה על בשרו ועל בשר מטופליו, פרוצדורה חדשה.

היומרה האלוהית המיוחסת לרופאים, עלולה להיות הרסנית לעיתים, אך גם להציל חיים במקרים אחרים בהם הכלל בטוח שעל המטופל אבד הכלח. לא היה אמין בעיניי שהגיבור מיטיב לשמור על פסאדה מקצועית שלווה, גם במקרים בהם הוא גועש ונסדק בתוכו. תחושה דומה הרגשתי לגבי אחוז ההצלחה שלו.

ספר חובה לרופאים אמרו לי בתקופה ששקלתי להפוך לאחד. הפקפוק העצמי, ההתעלות המקצועית עליו, והשיעור בצניעות בסוף הדרך, אכן מצדיקים את הטענה.

ספר מעשיר ומותח,
ארבעה וחצי כוכבים.”

“ספטמבר 1917. "...רופא בן עשרים וארבע בלבד, שהשלים את חוק לימודיו רק לפני חודשיים
ומונה לנהל את בית החולים בכפר ניקולסקויה." (עמ' 33)
הרופא נשלח לכפר רוסי נידח לשמש כרופא המחוז.
אין לו ניסיון והוא מפוחד.
הרופא ניתמך בעזרתן של שתי אחיות מיילדות מנוסות וחובש, אך עדיין הוא חרד מכל מקרה רפואי ובטוח שהוא יכשל,
על אף שברוב המקרים הוא מצליח ומציל את החולה.
הספר מסופר כיומנו האישי של הרופא הטירון משנתו הראשונה בבית החולים הקטן בכפר הנידח.
הוא משתף את לבטיו וחששותיו ממקרים רפואיים שמעולם לא נתקל בהם.
בהם גם מקרים שהוא נאלץ להשאיר את החולה על שולחן הבדיקה, בהשגחת האחיות ולרוץ לביתו הסמוך כדי לעיין בזריזות בספר רפואה....
לעיתים, הוא מבין שעיון בספר מבלבל אותו יותר מאשר מועיל ואז הוא מסתמך על אינטואיציה...
בתום שנת עבודתו הראשונה הוא חש ביטחון ביכולותיו ומרוצה מהניסיון הרב שהספיק לרכוש.
הספר כתוב בצורה משעשעת וקלילה.
מומלץ בחום.”

“בחור צעיר שלמד רפואה, מגיע לכפר מרוחק ברוסיה בתחילת המאה ה-20, ומתבקש לשמש כרופא האיזור. פרק אחר פרק, הוא עובר עוד פציינט ועוד פציינט, מטפל בו בבעיותיו השונות.

בשורה התחתונה - פחות לאוהבי הסיפרות (והסיפרות של בולגקוב), יותר לאוהבי הרפואה. אין כאן התפתחויות ותפניות מסעירות, אין כאן גם ממש סיפור מסודר, אך מי שמבין ברפואה וודאי ימצא עיניין במושגים הרפואיים ובציוד הרפואי, ובתהליך הניתוח והטיפול המפורט בפציינטים, המוזכרים בספר. אמנם הדגש כאן הוא על רגשות הרופא המטפל, אך משהו ברגשות הללו חזר על עצמו ולא מספיק הצליח לעניין אותי ולגעת בי כמו שחשבתי שיקרה.

אגב - מצטער שהביקורת יצאה קצרה, היא עברה ניתוח לקיצור המלל...

***
באופן אירוני, את הביקורת הקצרה הזו אני בוחר להקדיש לאחת שלא חוסכת במילים. הרי היא סקאוט, שנתנה לי את הספר. תהיי בריאה!
(מחכה בקוצר רוח לביקורות שלך על הספרים שאני נתתי לך...)”

“פעם, בפורים התחפשתי לאחות רחמנייה.
אמי התקינה לי כומתה מבריסטול לבן ואבי צייר באמצעות סרגל ומחוגה מגן דוד אדום בדיוק באמצע.
באותה עת עבדה אמי בחנות שמכרה אביזרים לאחיות ורופאים: היא השיגה לי חלוק וסטטוסקופ, פגום אמנם אך אמיתי וכן פלסטרים מהפכניים דו פרצופיים שמדביקים על המצח וכל אימת שיש חום מתקבלות פנים עצובות על משטח אדום ובזמן שהמצח קריר ויבש נקלטות פנים מחויכות על רקע ירוק ותחבה אותם לכיס חלוקי.
הלכתי לבית הספר מצוידת במשלוח מנות מפואר שהכנתי ושהיה מיועד לחברתי הטובה.
הסתובבתי גאה ברחבת הצפירות המלאה באינדיאנים, חיילים, שוטרים ומלכות אסתר לרוב וציינתי בפני כולם שזהו ייעודי.

אהבתי את כל ההתעסקות בחולי, בנהי ובדם.
סבי, שראה בי כנראה פוטנציאל לפריקת מכאוביו היה יושב עמי ומספר את קורותיו בשואה.
המעבר ממחנה העבודה ״פיאסק לובלסקי״ לאושוויץ, האסון המשפחתי והקורבנות האינסופיים שנאלץ לגרור, לטאטא אל תוך בורות, משרפות ומאחורי הצריפים.
ריח המוות היה ערב לחכי כמו עוגה אפויה בתנור ועד היום למעשה, אני מחפשת אותו בספרים, באנשים ובמאמרים.
זאת היא ההגנה המושלמת מפני כאבים גופנים, פיזיים.
הכן את עצמך לסבל כי יום אחד גם אתה תהיה שם, חסר אונים ורועד מפחד.
אחות לבסוף לא נהייתי, גם לא רופאה.
חסרות היו בי שתי תכונות על מנת להגשים את החלום ההוא: אכפתיות והקרבה עצמית.
אין זה מספיק להיות חסינה לריח הנמק והשתן, לתופעות פסיכוטיות המתחוללות אצל הפציינטים.
לסקרנות גרידא והרצון ללמוד חומר תיאורטי מרתק.
לנוכחות מלאה בניתוחי פוסט מורטם. לא! צריכים לפעפע בך אחריות ומסירות, רצון לעזור, להציל, לחוס, להגן, לטלטל את המטופלים שלך.
לדעת לומר להם את האמת ולהישמע אמפתי וייצוגי כאחד.
אם היה לך יום קשה מחוץ לבית החולים, דע להשאיר את ה-אנטי שלך במכונית שעמה אתה מגיע לעבודה. במסדרונות הייאוש, בנבכי האופל הספוגים מוגלה היא אינה רצויה.

מיכאיל בולגקוב; גדול סופרי רוסיה, רופא ותסריטאי שהגה את השטן במוסקבה, לב כלב ומורפיום הטרגי והבלתי נשכח, מסביר בנובלה קולחת ועוצרת נשימה מדוע בחר במקצוע הרפואה.
הספרון העוצמתי הזה שהסתיים לי פחות משעה בעוד מדיח הכלים רועש ומכונת הכביסה מפמפמת הררי שמלות וחזיות, הביא אותי להבנה שלמה מדוע משלח היד הזה אינו מתאים לכל אחד.
היצירה מורכבת משבעה מקרים שבהם התנסה הרופא הצעיר בהגיעו לבית חולים בכפר שכוח אל.
כל מקרה מחריד ומתעתע, מבהיל ומנחית על הקורא צרה חדשה.
בשלב מסוים עצרתי את הקריאה וניסיתי לחשוב כיצד אני הייתי נוהגת לו נכחתי במצב ביש שכזה ולא הצלחתי במשימה כי למרות שאני אלופה בשוויון נפש ולא נרתעת מתרחישי אימה, חשוב תמיד להיות דרוך ונכון לכל משימה שמטילים עליך.
לתת מעצמך מיליון אחוז עד שלך לא נשאר דבר.
ועל כך הסיפור.
על נתינה, כבוד, אומץ ונחישות.
נותרתי המומה, הדופק שלי עדיין ברקיע.
אולי אתחפש לנוירולוגית בליל כל הקדושים, אחפש את מי להפתיע.”