חשבתי שכבר קראתי את כל ספריו הטובים ביותר של <mark>מגד</mark>, והנה מתברר שנחפזתי להסיק מסקנות.
גם "עשהאל", שיצא לאור ב-1978 - אמצע "הקריירה" של <mark>מגד</mark> - הוא ספר נפלא ממש.

עשהאל, גבר בודד, שקט, מופנם וישר-דרך, יוצא מושבה מהגליל התחתון (מעין כפר תבור שכזה), גר בתל אביב ועובד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הבעיה של עשהאל היא שהוא לא שייך.
הוא לא שייך למושבה המיושנת שמזמן אינה מעניינת אותו, וגם לא לתל אביב בה נדר

את הספר הזה קראתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה.
לא זכרתי ממנו הרבה, זכרתי בעיקר את תיאורי הנופים והמקומות שהקסימו אותי.
לא ממש תכננתי לקרוא אותו שוב, האמת היא שגם לא באמת קראתי, האזנתי.
חיפשתי ספרים של <mark>מגד</mark> באפליקצייה ליבי וגיליתי שזה הספר היחיד, בפורמט של ספר שמע.

אף פעם לא האזנתי לספר שמע, הרעיון נראה לי מוזר: לשמוע את הסיפור בלי היכולת להחזיק את הספר בידיים, לדפדף, לחזור אחורה, איך שומרים

מי שנהנה מספר של <mark>אהרן מגד</mark> שקרא קשה שיסתפק בספר אחד ולא ימשיך לקרוא לפחות ספר נוסף שלו. אני מוכרח להודות בכנות לגבי הספר הזה, "דודאים מן הארץ הקדושה" שפחות ציפיתי ממנו והאמת פחות התחברתי לפורמט שלו ואומר סופר שבוחר להעביר עלילה דרך מכתבים. בכל זאת, גם הפעם התקשתי שלא להתחבר למה שמגד ביקש לספר לנו.

כל ספר של <mark>אהרן מגד</mark> מצליח לרגש אותנו באופן אחר. הכתיבה בספר הספציפי הזה מצטיינת באהבת הארץ וכן בידע

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. <mark>אהרן מגד</mark> לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ה

<mark>אהרן מגד</mark> נפטר היום ואני עצובה.
עצובה כי הוא מייצג של דור ההולך ונעלם, ועצובה כי הוא אחד הסופרים הישראלים האהובים עלי.
יהי זכרו ברוך.

***

בגיל 61, תשעה חודשים לאחר מותה של אשתו נורה וחמישה חודשים לאחר מותו של המשורר שמואל פויגלמן, נוטש צבי ארבל את כתיבת ספרו על פרעות פטלורה ומתחיל לכתוב את סיפור הופעתו של פויגלמן, משורר יידי ניצול שואה, בחייו והשפעתו ההרסנית עליהם.
תוך כדי סיפורו נפרשים לפ

יש ספרי מסע שהעיסוק המרכזי שלהם הוא בדרך, בנופים, ובעלילות-הרפתקאות שחווה ההולך, או ההולכים, בדרך. תחת סוגה זו, נקודות אלו יהיו המרכזיות, ורק בדרך אגב, אם בכלל, הספר יתאר את תהליך השינוי הפנימי שעובר הגיבור, כחלק נלווה למסע החיצוני.

המסע שאליו לוקח <mark>אהרן מגד</mark> את הקורא בספר הזה הוא בעיקרו מסע פנימי, עמוק ומתואר לעילא כשהנופים והדרך, הם רקע מרשים, אך לא עומדים בפני עצמם אלא כבבואה של הנפש, כתפאורה,

תקופת יישוב הארץ, והתקופה שלאחריה.
שתיהן זרות לי, אם כי השנייה הרבה יותר מוכרת לי.
על הראשונה שמעתי בלי סוף מאבא שלי, ומסבא שלי, והרגש נשאר רחוק, תלוי בזמן שמספרים אותו.

יונס(יונה), הוא אדם לא כלכך נעים. הרבה לא תדעו עליו, כלומר על סביבתו כן, אבל רגשות מלבד זעם ומירמור, הוא לא חושף.
אפילו רשעות קיימת בו, כפי שהוא עצמו מעיד.
אותו יונס, מקבל על עצמו בהחלטה רגעית לכתוב ספר ביוגרפיה, על חלוץ

מקצת ההתרשמות שיש לי, <mark>אהרן מגד</mark> אלוף באנשים.
נדמה שיש לו מין תפיסה כזאת, בה הוא מצליח לזקק דמויות טהורות שכאלה אל תוך הספר.

בתחילה חשבתי ככה ב''עשהאל'' שלו, ואז חשבתי ככה קצת יותר ב''הגמל המעופף ודבשת הזהב'', ועכשיו זה ברור לי כמציאות. כחזקה.
אפשר להגיד את זה על כל סופר טוב, אבל בדמויות של מגד, זה שונה.
כמו לשמוע שני אנשים משוחחים ברכבת, ולהיות ביניהם.
זה מעבר לסתם הזדהות, זה כמו הרגשה עמוקה

אני מאוד מאוד אוהב את <mark>אהרן מגד</mark>.

יש בו מין אמת כזאת, אותנטיות מיוחדת שלא מצאתי בסופרים אחרים. את אותה התרגשות חוויתי בכל סוף של ספר שכתב, ואני עדיין רוצה מזה עוד.
אין לי כוח לכתוב תקציר מעלילת הספר, זה יש בגב הספר, אבל אני יכול לכתוב על הדמויות שהרגשתי לגביהם כלכך אחרת בכל שלב בספר, מה שמבחינתי מדגיש בכמה כישרון כל דמות נכתבת, בהנחה וכל אדם מורכב אינסוף שכבות, כשכל שכבה תלויה ותזזיתית. אני מאו