מקצת ההתרשמות שיש לי, אהרן מגד אלוף באנשים.
נדמה שיש לו מין תפיסה כזאת, בה הוא מצליח לזקק דמויות טהורות שכאלה אל תוך הספר.
בתחילה חשבתי ככה ב''עשהאל'' שלו, ואז חשבתי ככה קצת יותר ב''הגמל המעופף ודבשת הזהב'', ועכשיו זה ברור לי כמציאות. כחזקה.
אפשר להגיד את זה על כל סופר טוב, אבל בדמויות של מגד, זה שונה.
כמו לשמוע שני אנשים משוחחים ברכבת, ולהיות ביניהם.
זה מעבר לסתם הזדהות, זה כמו הרגשה עמוקה של הבנה, של חיבור כזה, ממש כאילו הייתי שם.
אוי כמה נהנתי!
לא ארחיב מעבר למה שכבר כתוב בארוכה על גב הספר, אבל הרומן הזה הוא בהחלט חכם, אלגנטי וחושפני גם יחד. הוא מציג הרבה יופי ופריחה, כשבכל הזיקוקים האלה, מחלחלת הבנה של סוף שקרב, ושל אובדן.
כיף של ספר.


















