ביקורת ספרותית על פויגלמן - ספריה לעם #336 מאת אהרן מגד
ספר מעולה

---

אהרן מגד נפטר היום ואני עצובה.
עצובה כי הוא מייצג של דור ההולך ונעלם, ועצובה כי הוא אחד הסופרים הישראלים האהובים עלי.
יהי זכרו ברוך.

***

בגיל 61, תשעה חודשים לאחר מותה של אשתו נורה וחמישה חודשים לאחר מותו של המשורר שמואל פויגלמן, נוטש צבי ארבל את כתיבת ספרו על פרעות פטלורה ומתחיל לכתוב את סיפור הופעתו של פויגלמן, משורר יידי ניצול שואה, בחייו והשפעתו ההרסנית עליהם.
תוך כדי סיפורו נפרשים לפנינו תולדות חייו והאנשים המשמעותיים בהם: אביו הארכיאולוג החובב הנלהב, נורה, אשתו והוריה יוצאי גרמניה, ובנו היחיד יואב.
צבי ארבל (שימו לב לשם הצברי, הזקוף והגאה) הוא היסטוריון. ספרו הראשון, "הבגידה הגדולה", עוסק בפרעות חמלניצקי.
השם הזה, "הבגידה הגדולה" מהדהד לאורך כל קריאת הספר: מהי הבגידה הגדולה? בגידתם של בני האצולה ביהודים שסמכו עליהם שיצילו את חייהם בזמן פרעות חמלניצקי?
ואולי זוהי בגידתם של הישראלים בשפת היידיש, אותה זנחו לאנחות ולא נתנו לה מקום ראוי במדינתם החדשה? או הבגידה בדוברי השפה, ניצולי השואה והיהודים הגלותיים באשר הם, שהמדינה אינה מחבקת אותם והם מתקשים למצוא בה את מקומם?
מפגשם של צבי ונורה, זוג צברים יפי בלורית וזקופי קומה, מלוחמי מלחמת השחרור, עם פויגלמן, המשורר היידי ניצול השואה כאילו מקפל בתוכו את יחסם של הישראלים כולם לניצולי השואה: חמלה וחוסר נוחות מחד ודחייה מאידך.
אלא שגם הזוג הצברי הזה אינו מאפיין כה מובהק של הישראלי יפה הבלורית כפי שנראה מלכתחילה: הלא צבי, ההיסטוריון, זנח את הארכיאולוגיה שאביו כה אהב, ובמקום ליצור חיבור אל הארץ במו ידיו, במקום לסייע לחיבור בין הישראלים לבין ארצם ע"י החייאת ההיסטוריה הקדומה, הפרה-גלותית, בחר לעסוק דווקא בהיסטוריה הגלותית המדכדכת, ללמוד יידיש ולשבת ספון בחדר בין ספריו כתלמיד בבית מדרש בעיירה היהודית... ואולי גם זו בגידה, בגידתו של צבי במורשתו של אביו, החזרה לאחור, אל עולם אותו שאפו בני דורו ובני דורו של אביו להשכיח.
וישנן עוד בגידות בספר.
צבי מכניס את פויגלמן לביתו ומקרב אותו על אף התנגדותה הנחרצת של אשתו, מה שמוביל למריבה קשה ביניהם ובסופה בגידה שלה בו. הוא, בתמורה, מפזר את חסכונותיהם הזוגיים למען פויגלמן ומסרב להושיט לה יד לעזרה כשהיא נמצאת על ספה של תהום.
לאחר שנורה נוטלת את חייה בידיה, בנם של השניים, יואב, שמלכתחילה היה לצדה של אמו, בורח לקצה השני של העולם ומותיר את אביו בבדידותו. כך נותר צבי, איש המשפחה, מרצה בכיר ואהוב, בודד. אולי כפי שהיה פויגלמן בשעה שהכיר אותו, שהרי אשתו של פוגילמן משוטטת בעולם ומופיעה בפני קהלים דוברי יידיש ההולכים ומצטמצמים ובנו, בעל הקריירה האקדמאית המבריקה באוקספורד, אינו רואה את עצמו קשור לעמו או למשפחתו.
אבל לא רק בבגידות עוסק הספר.
השאלה המרחפת מעליו בשעת הקריאה היא שאלת האלטרנטיבה.
ויכוח נוקב פורץ בין צבי לבין בנו יואב בשאלת האלטרנטיבה שהיתה, או לא היתה, בשעת הפרעות.
לא היתה אלטרנטיבה, מתעקש האב בעוד הבן, הקצין בצה"ל מאמין שחייבת היתה להיות אלטרנטיבה צבאית-יהודית גאה. אולי זהו ההבדל בין מי שחי בארץ עוד בטרם הוקמה המדינה, של מי שהיה עד לפרעות בצפת באין צבא שיגן, לבין מי שנולד לתוך מציאות של מדינה קיימת ושוב אינו יכול לדמיין את החיים בלעדיה.
אבל, כמובן, היו חיים בלעדיה. חיים ארוכים, עשירים ומלאי תוכן. בגולה.
שם היתה ליהודים מעין מדינה אקס-טריטוריאלית עם חוקים משלה ועם אמצעי הגנה משלה. השואה החריבה את המדינה הזו, ולכאורה קמה לנו אלטרנטיבה בדמות מדינת ישראל, אלטרנטיבה שמנסה למחוק את שנות יריבתה הגלותית, להשכיחן ולהתחבר היסטורית ישירות לעבר הישראלי בארץ ישראל.
האם זוהי אלטרנטיבה ראויה? ויותר מכך, האם היא מוחלטת כמו שהיא נראית בעיני יואב, או שאולי גם היא מוטלת בספק ועלולה ליפול יום אחד קרבן לבגידה כמו אלו שחוו היהודים בגלות שוב ושוב?
"האפוריזם הידוע של סנטיאנה האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן, גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית" אומר צבי ארבל, בהתייחסו לגורלם של היהודים שחזר על עצמו שוב ושוב בפרעות חמלניצקי, פלטורה ושוב בשואה (פויגלמן עצמו הוא מייצגו של גורל אכזר זה, באשר נפל לידי הנאצים לאחר שאיכר פולני בגד בו והסגירו לידיהם) האם אמת היסטורית עצובה זו נכונה עדיין, גם כאן, בארץ אבותינו?
בסוף חייו אחוז פויגלמן בפחדים וחששות לגורל המדינה.
רמז דק לכיוון ממנו תבוא הסכנה, רמז שהוא כמעט נבואי, ניתן אולי למצוא בדמותו של בנו המאמץ דעות אירופאיות אנטי ישראליות הרואות במדינת ישראל קולוניאליזם ארכאי ("החטא הקדמון שלכם... אולי הוא המדינה עצמה...") – אישית הופתעתי לגלות שרוח זו נישבה באירופה כבר בסוף שנות השמונים עת יצא הספר לאור.

בין ארבל – ההר הארצישראלי הגבוה, הנטוע במקומו לבטח, לבין פוגילמן – איש הציפור הנודד בין הארצות ואינו מוצא מנוחה מיטלטל הספר המרתק הזה.
ומה עוד? שיקוף של ישראל בשנות השמונים, עת לוחמי מלחמת השחרור מחד וניצולי השואה מאידך היו בשנות השישים לחייהם ועוד היוו חלק משמעותי מהנוף האנושי בארץ, מסדרונות האקדמיה התלאביבית, עיסוק בסוגיות היסטוריות מרתקות (תשאירו את גוגל פתוח, אם אינכם יודעים מה הן פרעות פטלורה, או אם אינכם מכירים את תולדות המאבק בין הרב יונתן אייבשיץ לרב יעקב עמדין, למשל), דמויות כובשות לב ועלילה עצובה וישראלית מאוד.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על פויגלמן - ספריה לעם #336