ביקורת ספרותית על דודאים מן הארץ הקדושה - ספריה לעם #442 מאת אהרן מגד
ספר טוב

---

את הספר הזה קראתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה.
לא זכרתי ממנו הרבה, זכרתי בעיקר את תיאורי הנופים והמקומות שהקסימו אותי.
לא ממש תכננתי לקרוא אותו שוב, האמת היא שגם לא באמת קראתי, האזנתי.
חיפשתי ספרים של מגד באפליקצייה ליבי וגיליתי שזה הספר היחיד, בפורמט של ספר שמע.

אף פעם לא האזנתי לספר שמע, הרעיון נראה לי מוזר: לשמוע את הסיפור בלי היכולת להחזיק את הספר בידיים, לדפדף, לחזור אחורה, איך שומרים על קשב. ובכלל, קריאה היא פעולה כל כך אינטימית, משהו שקורה ביני לבין הספר, איך אפשר להכניס לשם גורם שלישי? אבל חשבתי שאם כבר לנסות, אז עדיף עם ספר שקראתי פעם, שיש לי היכרות בסיסית איתו והתרשמות ראשונית, שהשמיעה לא תהיה המפגש הראשון שלי איתו.

נשארתי די סקפטית לגבי חוויית ההאזנה. אולי זאת המקריאה הספציפית של הספר הזה, שהקריאה אותו בקול רדיופוני, נעים לאוזן אבל מעט מונוטוני. ההקראה שלה נתנה לי תחושה שהיא לא נהנית מהספר, שהיא עושה את הפעולה הטכנית של ההקראה בלי הפעולה הפנימית יותר של המעקב אחרי הסיפור, של ההיקשרות אליו, של ההתפעלות ממנו. קצת כמו לקרוא ספר כשמישהו מאחורי הגב שלך מציץ, קורא איתך ומרים גבה ושואל, מה, זה? מזה אתה נהנה? טוב…

***

אבל נניח את זה בצד ונחזור לספר עצמו.
בשנת 1906, ביאטריס קמבל בנט, צעירה בריטית ממעמד גבוה, נוצריה אדוקה, עולה על אוניה ונוסעת לארץ הקודש כדי לצייר את פרחי התנ"ך.
ביאטריס קרועה בנפשה: היא מאוהבת אהבה לא ממומשת בחברתה ללימודים, אך כנוצרייה - היא רואה בתשוקותיה חטא וטומאה. כל המסע עומד בסימן הדואליות הזאת: רצון להיטהר בארץ הקודש ומכתבים לונסה, מושא אהבתה. חיפוש אחר הדודאים - פרי התשוקה והפוריות וחיפוש אחר השושן הצחור, סמל הבתוליות. מרים הבתולה, הקדושה, מול מרים המגדלית, שלפי פרשנות נוצרית מוקדמת היתה פרוצה שחזרה בתשובה.

הספר מורכב מקטעי יומן של ביאטריס, ממכתבים שכתבה לונסה ומהערות שוליים של ד"ר מוריסון.
ד"ר מוריסון הוא רופא המשפחה של ביאטריס. כשביאטריס לא חוזרת ממסעה, המשפחה שולחת אותו להתחקות אחר מצבה הנפשי ולטפל בה.
הערות השוליים של ד"ר מוריסון מטילות ספק בסיפוריה של ביאטריס ומנסות להעניק פרשנות מדעית לחוויות הדתיות ולתהליכים הנפשיים שעוברים עליה: מוריסון מאבחן אצלה שלל מחלות נפש, זורק שפע של מילים לועזיות מעולם הפסיכיאטריה וחולם לפרסם את המקרה המעניין של ביאטריס ולהתפרסם כמו יוזף ברייר שטיפל באנה או, היא ברטה פפנהיים.
מכיוון שהקורא בן ימינו מתקדם ומתוחכם יותר מד"ר מוריסון של תחילת המאה ה-20, ההערות האלה נקראות באותה הספקנות או אפילו הלגלגנות בה הדוקטור עצמו מתייחס ליומנה של ביאטריס: המדע התקדם מאז, רבות מההנחות ומהאמונות שלו עצמו הופרכו, וההטיה הברורה שהוא מפגין כשהוא להוט כל כך לפרסם את המקרה ולעשות שם לעצמו - לא תורמת לאמון של הקורא ברופא הנכבד ובמקצועיות שלו.

יש בספר הזה מתח בין המדע המתיימר לדעת ולהבין הכל לבין החוויה המיסטית, הרוחנית, החיפוש אחר שאר רוח, משהו גבוה ונעלה יותר. המתח הזה הזכיר לי קצת את יום האור של ענת של אהרן מגד, שנכתב אף הוא בשנות התשעים וגם בו קיים מתח כזה.
ובמתח שבין המדע היודע-כל לבין הרוח, לא בטוח בכלל במי מצדד אהרן מגד, ואנחנו נותרים עם הספק לגבי החוויות של ביאטריס: האמנם נאנסה פעמיים במהלך המסע שלה בארץ, פעם על ידי ערבי ופעם על ידי יהודי? או שאלו הזיות, או יחסים מרצון כפי שחושד ד"ר מוריסון? או שאולי נאנסה אך הוסיפה לתיאורים של האונס מימד של סמליות, כמו האונס בשכם - בדומה לאונס דינה? האמנם היא בהריון כתוצאה ממעשה האונס? או שזהו הריון מדומה, היסטרי, כפי שחושד ד"ר מוריסון? ואם היא בהריון, האמנם יש תאומים בבטנה?
אנחנו נותרים עם הספקות, הספר לא פותר אותם עבורנו.

***

אי אפשר שלא לנסות למצוא סמליות מסויימת בספר הזה: ביאטריס וד"ר מוריסון האנגלים מגיעים לארץ ישראל של שלהי השלטון העותמני, ערב מלחמת העולם הראשונה. מטרימים את תקופת המנדט, אולי מבשרים את בואו.
האם הם מסמלים את אנגליה של הקולוניאליזם הנאור והמדעי בעיני עצמו ואת אנגליה הנוצרית, הרואה בארץ הקודש סמל דתי? האם התאומים שביאטריס מאמינה שהיא נושאת ברחמה, שני גויים, כמו רבקה אמנו, אחד בנו של הערבי שאנס אותה ואחד בנו של היהודי שאנס אותה, הם שני העמים ששלטון המנדט הבריטי הרה בשלושים שנותיו פה? או אולי היה זה הריון מדומה, סיפור שהבריטים סיפרו לעצמם כדי להצדיק את שליטתם בארץ? כאמור, הספר לא ממהר לתת תשובות ונותר חידתי בכל מה שקשור לזרמי העומק וכוונותיו של הסופר.

***

הרבה לא זכרתי מהספר. לא זכרתי את רוחב היריעה ועומק הידע של מגד:
היכרות מעמיקה עם כתבי הקודש הנוצריים, עם התנ"ך, עם הבוטניקה, ההיסטוריה הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של הארץ, ציירים ידועים, דמויות היסטוריות כמו ונסה, בה מאוהבת ביאטריס בסתר, הלוא היא ונסה בל, אחותה של וירג'יניה וולף. חוג בלומסברי, קבוצה של אמנים ואינטלקטואלים אנגלים שייסדו האחיות וירג'יניה וונסה, ואליה השתייכה ביאטריס לזמן מה. משפחת אהרונסון מתוארת בהרחבה, מפגש קצר עם אלכסנדר זייד.
מגד מצייר תמונה צבעונית ומרתקת של ארץ ישראל בתקופה הזאת. הוא מצייר נופים, רחובות, בתים מבפנים ומבחוץ. הוא מתאר את המסלולים והמפגשים של ביאטריס: העיר העתיקה, מפגש עם אמריקאית מהאמריקן קולוני, חברון, ים המלח, מסע לאורך מה שהוא היום כביש 60: ביתין, שילה העתיקה, הר גריזים, שכם, מסע לזכרון יעקב, סיור בגליל, בגולן, במושבות היהודיות בחורן, במושבה הגרמנית בחיפה, בכפר מג'דל.
הכל מתואר עם תשומת לב לפרטי פרטים כמו הריהוט בבתים או התאורה ברחובות בשעות הלילה. כאילו הוא עצמו היה שם, הכיר, ראה, הריח, צעד, קטף וטייל אי אז, בתחילת המאה, כחמש עשרה שנה בטרם נולד.

גם בלי להבין עד הסוף מה רצה מגד לומר בספר הזה, על הדת, על הציונות, על היהדות ועל הנצרות, אי אפשר שלא ליהנות ולהתפעל מהמסע המרתק והכמעט מוחשי הזה בנופים של ישראל של תחילת המאה ה-20.
ורק בנקודה אחת קטנה תפסתי את אהרן מגד בטעות ולא יכולתי שלא לשמוח קצת לאיד: כשביאטריס מגיעה לחיפה לאחר שנאנסה ונזכרת בנבל הכרמלי שרעה את צאנו בכרמל, אבל הכרמל המדובר שם איננו הר הכרמל אלא כרמל שבדרום הר חברון! אלא שכמובן, יתכן שזוהי טעותה של ביאטריס ולא של אהרן מגד הידען המופלג.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על דודאים מן הארץ הקדושה - ספריה לעם #442