כתיבת ביקורת על יצירה קלאסית היא תמיד משימה סבוכה, אפילו קצת לא נעימה - וזאת בעיקר בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין "הקילומטראז'" שהספיקו היצירה ומחברה לבצע במשך עשרות רבות של שנות "נדודים" ברחבי הגלובוס (של ניתוחים על גבי ניתוחים, דיונים אקדמיים, פרסומים מקצועיים, אדפטציות לתחומי אמנות אחרים וכו') ובין המבקר/סוקר ההדיוט, שאין לו תמיד את ההשכלה הנדרשת בכדי להבין את כל המשמעויות החבויות ברבדיה השונים

בזמן הקורונה נגמרו לי הספרים (למרות שדאגתי להצטייד) וזה אילץ אותי לקרוא ספרים שהיו לי בבית שוב. אני שומרת בבית רק את הספרים שאני אוהבת במיוחד ואחד מהם הוא "אני קלאודיוס". עברו בערך 15 שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו וזו דעתי עליו בקריאה חוזרת.
בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי באמצע התואר הראשון בהיסטוריה ונאבקתי בהבנה של מי נגד מי בראשית הקיסרות הרומית (זה ממש לא קל, בעיקר כשלכולם שם יש את אותם ה

<mark>רוברט גרייבס</mark> הוא לא ג'ון ויליאמס.

לא יכולתי להימנע מלהשוות בין "אני, קלאודיוס" ל-"אוגוסטוס" של ויליאמס. אחרי הכל, עלילתן של שתי היצירות מתמקדת באותה תקופה, שתיהן עקובות מדם, ואפילו הסגנון דומה באינטימיות שלו, לפחות מבחינה מסוימת – אוטוביוגרפיה לעומת מכתבים. למעשה, אני בכלל לא אופתע אם ויליאמס, שפרסם את ספרו כמעט 40 שנה אחרי גרייבס, הושפע מ"אני, קלאודיוס" במידה לא מבוטלת. אף על פי כן, ישנו דבר א

אי שם בזמנו ראיתי את הסידרה הנהדרת עם הפתיחה האיקונית של אני קלודיוס, עם צ'רלס לוהטון הנהדר כאוגוסטוס השמנמן והנהנתן, שון פיליפס כליוויה המירשעת והתוודענו לדרק ג'קובי כקלודיוס.

הרבה אני לא זוכרת מהסידרה מלבד מה שכתבתי למעלה, אבל אני יודעת שניסיתי אז לקרוא את הספר, התייאשתי ועזבתי.

אלא אחרי שמצאתי אותו בימים אלה באחת מחנויות הספרים יד שניה, ניסיתי שוב. <mark>רוברט גרייבס</mark> חקר את התקופה ובעיקר הושפע

חיבתי לספרים שכתב <mark>רוברט גרייבס</mark>, ובהם "אני, קלאודיוס" ו"הרוזן בליזאריוס", הביאה אותי לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי "שלום ולא להתראות" (הוצאת משרד הביטחון,1987), שבן תיאר את חוויותיו מילדותו, עבור בשירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, וכלה בתחילת הקריירה הספרותית שלו. 

לב הספר הוא כאמור, שירותו הצבאי כקצין בחיל הרגלים במלחמת העולם הראשונה. הוא הוצב ברגימנט הרובאים הוולשים המלכותיים שבסיסו ברקסהאם. שם

לפני כחודש הופיעה פתאום הסידרה "אני קלודיוס" בחינוכית וכמובן אי אפשר היה לעמוד בפני הנחש המתפתל על הפסיפס הרומי והמנגינה הצורמנית ולאחר שחזיתי בסידרה החלטתי לקרוא את הספר שוב.

הסיפור מסופר בפי קלודיוס, שהוא טיפוס הלוזר בעיקר בימים ההם, הוא צולע, מגמגם, ובנוסף יש לו טיקים כאלה ואחרים, לפיכך הוא נחשב אז כמטומטם, מה שבעצם הציל אותו ממוות לאורך חייו.

לא נראה שסיפורו של קלודיוס חף מסובייקטיביות

למי שאוהב היסטוריה זאת הזדמנות לקרוא קצת על האימפריה הרומאית בתקופת חייו של קלאודיוס מי שהיה בסופו של דבר קיסר. הסיפור מסופר על ידי קלאודיוס עצמו והוא מתאר את תקופת שלטונם של 3 קיסרים: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה.
ממה שהבנתי <mark>רוברט גרייבס</mark> היה נאמן לעובדות ההיבטוריות אם כי תיבל אותן קצת כדי להוסיף עיניין ונופח סיפורי.
הספר בסך הכל כתוב טוב אם כי מדי מפעם מייגע כי חוזר על עצמו- עוד רציחות, עוד הרעלו

ספר זה יצא לאור לראשונה ב-1929. הוא זכה להצלחה, אך לא כמו "במערב אין כל חדש" שיצא לאור באותה שנה. המהדורה שקראתי היא זו של 1957. בעוד שהגרסה הראשונה נכתבה במהלך סערת משבר נישואין שהביא לעזיבתו של <mark>גרייבס</mark> את אנגליה, הגרסה המתוקנת נערכה במיורקה ב-1957, בה חי <mark>גרייבס</mark> עד יום מותו, למעט שנות מלחמת האזרחים בספרד ובמהלך מלחמת העולם השניה.

<mark>גרייבס</mark> מציין כי בתחילה רצה לכתוב ספר עלילתי, אך לא הצליח בכך והפך

כמו רבים אחרים גם אני צפיתי באדיקות בסידרת המופת הנפלאה של ה־BBC, בכיכובו של דֶרֶק ג’קוֹבּי. עתה, בעקבות משבר הקורונה מצאתי את הזמן להשלים את קריאת הספר "אני, קלאודיוס" מאת <mark>רוברט גרייבס</mark> (הוצאת ספרי עליית הגג, 2010). הספר נחשב הספר למופת של רומן היסטורי, והתככים, השערוריות, הרציחות ברעל, בחרב ובהרעבה, המשתאות וההוללות, שיגעון הגדלות, הסקס הפרוע והניוון המוסרי, הרוע, האכזריות, התפניות והספרות המשובח