חיבתי לספרים שכתב רוברט גרייבס, ובהם "אני, קלאודיוס" ו"הרוזן בליזאריוס", הביאה אותי לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי "שלום ולא להתראות" (הוצאת משרד הביטחון,1987), שבן תיאר את חוויותיו מילדותו, עבור בשירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, וכלה בתחילת הקריירה הספרותית שלו. 

לב הספר הוא כאמור, שירותו הצבאי כקצין בחיל הרגלים במלחמת העולם הראשונה. הוא הוצב ברגימנט הרובאים הוולשים המלכותיים שבסיסו ברקסהאם. שם למדו הוא ושאר "הקצינים הזוטרים, פרקים בהיסטוריה של הרגימנט, תרגילי־סדר, קליעה־למטרה, טקטיקת־שדה נושנה ממלחמת־הבורים, חוקת השיפוט הצבאי, ארגון, הבחנה בין תרועות חצוצרה למיניהן, שימוש במכונת־ירייה, כללי התנהגות במעמדים רשמיים. לא עסקנו בחפירת תעלות, לא נגענו בפצצות, חשבנו במושגים של פלוגה, ולא של מחלקה, ובוודאי לא של כיתה, כיחידה הטאקטית הבלתי־תלויה הקטנה ביותר" (עמוד 77).

לאחר מכן נשלח לצרפת ופיקד על מחלקה ופלוגה בקרבות. לכל אורך הספר שזורים מפגשים וחברויות של המחבר עם סופרים ואישים אחרים בעלי שם ובהם תומאס הארדי ות. א לורנס "איש ערב". אחד מחבר הטובים וגם חברו לנשק היה המשורר זיגפריד ששון, שהיה אחד מקציני הגדוד בו שירת. "זיגפריד חולל מעשי גבורה רבים מאז עזבתי את הגדוד. הכינוי שדבק בו בדיביזיה השביעית היה "ג׳ק המטורף". הוא זכה בעיטור הצלב הצבאי על שחילץ טוראי־ראשון פצוע מתוך מכתש־מוקש סמוך לקווים הגרמניים תחת אש עזה" (עמוד 188). אך למרות גבורתו הלך והפך ששון למתנגד למלחמה ובסיוע גרייבס שוחרר משירות צבאי. 

גרייבס תיאר את הלחימה בחזית צרפת. אחד הקטעים הלאקונים בספר נגע לאופן שבו נפגעו רבים מגדודו ביום אחד,ב-19 ביולי, 1916, לפני שהחלה ההתקפה. "הסקוטים הצליחו לחדור לתוך היער, והוולשים המלכותיים לא נקראו לתגבר אותם אלא בשעה אחת־עשרה בבוקר. הגרמנים המטירו הפגזה כבדה לאורך הרכס שעליו שכבנו, ואנו איבדנו שליש מאנשי הגדוד בטרם תחל הפעולה. אני הייתי אחד הנפגעים" (עמוד 194). הוא נפצע קשה מרסיס פגז, ומפקד הגדוד כתב לאמו כי בנה מת מפצעיו. מודעת על מותו התפרסמה ב"לונדון טיימס" ביום הולדתו ה־21. אבל גרייבס דבק בחיים ואחרי שהחלים שב לחזית. 

כקצין בדרגת קפטיין הוא שימש תקופה כצרה כמג"ד בפועל, לאחר שמפקד הגדוד נפצע, וזומן לדיון במטה החטיבה על התקפה שתוכננה לצאת לפועל. "בהגיעי למטה, שאל אותי הגנרל בנימה אבהית אם אין אני גאה שבגיל עשרים ואחת הנני משתתף בתדרוך מפקדי־גדודים. השבתי לו ברוגזה כי לא בחנתי את רגשותי, אבל יש לי די ותק כחייל כדי להבין שמתקפה זו אינה אפשרית. הקולונל, מפקד הגדוד הקאמרוני, שאף הוא היה אמור ליטול בה חלק, נקט עמדה דומה. על־כן ביטל הבריגאדיר את ההצגה בסופו של דבר" (עמוד 217).

כששב מן המלחמה ונישא לנאנסי, התברר לו כי אף שהוא יצא בחיים מן המלחמה, המלחמה לא יצאה ממנו. "מבחינה נפשית ועצבית הייתי עדיין ערוך כולי למלחמה. פגזים התפוצצו במיטתי, אף כי נאנסי שכבה בה לידי; אנשים זרים שנתקלתי בהם לאור היום עטו פתאום פנים של ידידים שנהרגו. כאשר שבו אלי כוחותי וכבר הייתי מסוגל לטפס בגבעות שמאחורי הארלך ולפקוד מחדש את כברת־הארץ האהובה עלי, לא הצלחתי להימנע מלהתבונן בה כבשדה־קרב אפשרי. הייתי תופס את עצמי מתעסק בפתרון בעיות טאקטיות, מתכנן את דרך ההגנה הטובה ביותר על בקעת ארטרו העליונה כנגד התקפה מן הים, או מתלבט בשאלה היכן הייתי ממקם תותח אילו ביקשתי להסתער על חוות דולריידיוג מכתף הגבעה, ומהו המחסה הטוב ביותר לחוליית רומי־הרימונים שלי" (עמוד 256).

גרייבס הוא סופר נפלא, אולם זולת כמה קטעים (שצוטטו בביקורת) הספר משעמם, טרחני ולא כל כך מעניין. כשרוצים לקרוא על החוויה האישית של אנשים במלחמת העולם הראשונה ספרים שכתבו המינגוויי, רומל, פון של, וכמובן מריה רמארק עדיפים בהרבה.

חיבתי לספרים שכתב רוברט גרייבס, ובהם "אני, קלאודיוס" ו"הרוזן בליזאריוס", הביאה אותי לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי "שלום ולא להתראות" (הוצאת משרד הביטחון,1987), שבן תיאר את חוויותיו מילדותו, עבור בשירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, וכלה בתחילת הקריירה הספרותית שלו. 

לב הספר הוא כאמור, שירותו הצבאי כקצין בחיל הרגלים במלחמת העולם הראשונה. הוא הוצב ברגימנט הרובאים הוולשים המלכותיים שבסיסו ברקסהאם. שם למדו הוא ושאר "הקצינים הזוטרים, פרקים בהיסטוריה של הרגימנט, תרגילי־סדר, קליעה־למטרה, טקטיקת־שדה נושנה ממלחמת־הבורים, חוקת השיפוט הצבאי, ארגון, הבחנה בין תרועות חצוצרה למיניהן, שימוש במכונת־ירייה, כללי התנהגות במעמדים רשמיים. לא עסקנו בחפירת תעלות, לא נגענו בפצצות, חשבנו במושגים של פלוגה, ולא של מחלקה, ובוודאי לא של כיתה, כיחידה הטאקטית הבלתי־תלויה הקטנה ביותר" (עמוד 77).

לאחר מכן נשלח לצרפת ופיקד על מחלקה ופלוגה בקרבות. לכל אורך הספר שזורים מפגשים וחברויות של המחבר עם סופרים ואישים אחרים בעלי שם ובהם תומאס הארדי ות. א לורנס "איש ערב". אחד מחבר הטובים וגם חברו לנשק היה המשורר זיגפריד ששון, שהיה אחד מקציני הגדוד בו שירת. "זיגפריד חולל מעשי גבורה רבים מאז עזבתי את הגדוד. הכינוי שדבק בו בדיביזיה השביעית היה "ג׳ק המטורף". הוא זכה בעיטור הצלב הצבאי על שחילץ טוראי־ראשון פצוע מתוך מכתש־מוקש סמוך לקווים הגרמניים תחת אש עזה" (עמוד 188). אך למרות גבורתו הלך והפך ששון למתנגד למלחמה ובסיוע גרייבס שוחרר משירות צבאי. 

גרייבס תיאר את הלחימה בחזית צרפת. אחד הקטעים הלאקונים בספר נגע לאופן שבו נפגעו רבים מגדודו ביום אחד,ב-19 ביולי, 1916, לפני שהחלה ההתקפה. "הסקוטים הצליחו לחדור לתוך היער, והוולשים המלכותיים לא נקראו לתגבר אותם אלא בשעה אחת־עשרה בבוקר. הגרמנים המטירו הפגזה כבדה לאורך הרכס שעליו שכבנו, ואנו איבדנו שליש מאנשי הגדוד בטרם תחל הפעולה. אני הייתי אחד הנפגעים" (עמוד 194). הוא נפצע קשה מרסיס פגז, ומפקד הגדוד כתב לאמו כי בנה מת מפצעיו. מודעת על מותו התפרסמה ב"לונדון טיימס" ביום הולדתו ה־21. אבל גרייבס דבק בחיים ואחרי שהחלים שב לחזית. 

כקצין בדרגת קפטיין הוא שימש תקופה כצרה כמג"ד בפועל, לאחר שמפקד הגדוד נפצע, וזומן לדיון במטה החטיבה על התקפה שתוכננה לצאת לפועל. "בהגיעי למטה, שאל אותי הגנרל בנימה אבהית אם אין אני גאה שבגיל עשרים ואחת הנני משתתף בתדרוך מפקדי־גדודים. השבתי לו ברוגזה כי לא בחנתי את רגשותי, אבל יש לי די ותק כחייל כדי להבין שמתקפה זו אינה אפשרית. הקולונל, מפקד הגדוד הקאמרוני, שאף הוא היה אמור ליטול בה חלק, נקט עמדה דומה. על־כן ביטל הבריגאדיר את ההצגה בסופו של דבר" (עמוד 217).

כששב מן המלחמה ונישא לנאנסי, התברר לו כי אף שהוא יצא בחיים מן המלחמה, המלחמה לא יצאה ממנו. "מבחינה נפשית ועצבית הייתי עדיין ערוך כולי למלחמה. פגזים התפוצצו במיטתי, אף כי נאנסי שכבה בה לידי; אנשים זרים שנתקלתי בהם לאור היום עטו פתאום פנים של ידידים שנהרגו. כאשר שבו אלי כוחותי וכבר הייתי מסוגל לטפס בגבעות שמאחורי הארלך ולפקוד מחדש את כברת־הארץ האהובה עלי, לא הצלחתי להימנע מלהתבונן בה כבשדה־קרב אפשרי. הייתי תופס את עצמי מתעסק בפתרון בעיות טאקטיות, מתכנן את דרך ההגנה הטובה ביותר על בקעת ארטרו העליונה כנגד התקפה מן הים, או מתלבט בשאלה היכן הייתי ממקם תותח אילו ביקשתי להסתער על חוות דולריידיוג מכתף הגבעה, ומהו המחסה הטוב ביותר לחוליית רומי־הרימונים שלי" (עמוד 256).

גרייבס הוא סופר נפלא, אולם זולת כמה קטעים (שצוטטו בביקורת) הספר משעמם, טרחני ולא כל כך מעניין. כשרוצים לקרוא על החוויה האישית של אנשים במלחמת העולם הראשונה ספרים שכתבו המינגוויי, רומל, פון של, וכמובן מריה רמארק עדיפים בהרבה.