ביקורת ספרותית על זיכרונות מהונגריה 1944 - 1948 מאת שאנדור מאראי
ספר טוב

---

בנקודת זמן כלשהי בין שנת 1944 לשנת 1945 סבא ברוך שלי עזב את הונגריה ולא חזר אליה מעולם. הוא לא עזב מרצונו, ולמעשה בהיותו בן ליהדות הונגריה יש לו מזל גדול שנותר בחיים - הוא גויס לפלוגות עבודה של הצבא ההונגרי הבלתי מנוצח, וכשהצבא ההונגרי נוצח הוא נשלח למחנה ריכוז, ולא כמו מעל 70% מיהודי המדינה, היישר לאושוויץ. אז סבא שלי לא, ובמקום זה הוא התגלגל בין מחנות, מצא את עצמו באוסטריה, ומשם נדד באירופה בין מחנות עקורים. בשנת 1945 סבא שלי הגיע, פצוע, לארץ, היישר למחנה המעצר בעתלית, וכעס על המחתרת שבאה לשחרר אותו ("מה היה לי רע? היה לי גג, היתה לי מיטה, היו לי ארוחות"), בשנת 1946 הוא עבר ניתוח, הכיר את סבתא שלי, והתחתן, לא מתחייבת על הסדר. ב12 במאי 1948 אמא שלי נולדה, ויומיים אחר כך הוא גויס לצבא ההגנה לישראל שאך זה הוקם. אלה שורשי המשפחה. להונגריה הוא לא הרשה לנסוע, וגם לא דיבר בהונגרית. אין לי סיבה ללכת לטיול שורשים בהונגריה, ועדיין יש לי קצת סימפתיה להונגריות באשר היא.

שאנדור מאראי, סופר הונגרי, היה בעיר שדה על יד בודפשט כאשר הגרמנים פלשו להונגריה ב- 19 במאי 1944. הוא לא היה יהודי ועל כן לא בהכרח נרד, על ידי הנאצים, ומבחינתו שנות "השואה" שלו התחילו בפלישה הגרמנית, אבל נמשכו מעבר לסיום מלחמת העולם, עם החלוקה של אירופה ל"מערב" ול"מזרח" שגזרו על מאראי מגורים תחת השלטון הקומוניסטי. הספר הזה הוא ממואר, מחשבות וזכרונות והגיגים בהתאם לזכרונות, לתקופה הזאת, בין 1944 ועד ל- 1948. בשנת 1948 לקח שאנדור מאראי את חפציו, מעט מסמכים וכרטיס נסיעה, ויצא מהונגריה שלא על מנת לזחור. את הממואר הזה הוא כותב כסופר הגולה מארצו, והאווירה של הספר הזה בהתאם. הוא ספר מדכא ומזכיר במידה רבה את "העולם של אתמול" של שטן צוויג, לפחות באווירה ובתחושה.

על מה מאראי כותב? קודם כל על כתיבה. על ספרים וכתיבה ועל מעשה הקריאה. הוא מתאר את פגישותיו הראשונות עם נציגי הצבא האדום, על התרשמותם מכך שהוא "סופר" אבל במקביל גם חוסר ההבנה שלהם מה זה בכלל סופר, וחוסר ההכרה בספרות באשר היא. הם יודעים לכבד מה שמבחינתם הוא מילה ריקה. לכל אורך הספר הוא כותב על הספרים שהיו ברשותו, מצטט מהם, מעלה רעיונות מתוכם ומעבד אותם. לבסוף הבחירה שלו לעזוב היא לא בגלל שהוא לא היה יכול להמשיך לכתוב, אלא בגלל שהשלטון הקומוניסטי לא כיבד את הבחירה שלו לשתוק ולא לכתוב דבר. האילוץ הזה - לכתוב, אבל רק מה שהשלטון יאשר, ובכך לתת לו לגיטימציה - היה בלתי נסבל בעיניו.

מאראי כותב על השפה ההונגרית, היא שפת אימו והשפה היחידה שבה הוא יכול לכתוב. גלות מבחינתו היא השתקה משום שהוא יכול לכתוב רק בשפה אחת שהיא שפת מיעוט חריגה מבין לשונות אירופה. הוא מתאר כמה הרבה מעמיתיו הסופרים עסקו בתרגום בלתי פוסק, משום שחסרו להם מילים בשפה ורעיונות לתאר בעזרת המילים הללו. אני חושבת שדוברי עברית מאוד יכולים להזדהות עם הרעיון הזה.

והוא כותב על מוראות המלחמה והכיבוש, על הקושי לשמר כבוד עצמי ועל המאמץ לעשות את זה בכל זאת, על גינוני הנימוס הנשארים כסמל לרוח האדם שמתרוממת מעל הקשיים, על גילויי הסולידריות. והוא כותב על גילויי השנאה של השלטון הקומוניסטי הכובש, על הרדיפה את האינטליגנציה, את אנשי מעמד הביניים. כל מיני תופעות של אנשים שצמחו פתאום משולי החברה והפכו להיות עבד כי ימלוך. הוא גם מתאר טיול למערב אירופה-של אחרי מלחמת העולם, ואיך חזר גם משם מדוכא מרוח ההתנשאות שחש כלפיו כהונגרי, ועל מבול הספרים שפורסם במערב, הרבה בכמות אך מועט באיכות.

ספר די מדכא, אבל גם מעניין מאוד, אינטלקטואלי מאוד, מלא בהרמזים והקשרים ורפרנסים שהקורא העברי לא בהכרח מבין ולכן יש עמודים שלמים של הערות ביאור בסוף הספר. שאנדור מאראי התגורר באמריקה מ- 1948 ועד מותו ב- 1989, ולמעשה לא חזה בהתפוררות הגוש הסובייטי, התפוררות שאני מניחה שהיה שמח מאוד לראות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על זיכרונות מהונגריה 1944 - 1948