#
כשהייתי נערה ביקרתי פעם בביתם של קרובי משפחה שהגיעו ארצה. הם היו אנשים אמידים, עם יומרה אריסטוקרטית, נחשבו (בעיקר בעיני עצמם ושיכנעו גם כמה מאלה שהכירו אותם) תרבותיים מאד. כשנכנסתי לביתם – נחנקתי. זו היתה דירה עירונית רגילה, שרוהטה וקושטה בדרך שלא היכרתי עד אז. הקירות היו עמוסים בתמונות בגדלים שונים, שהציגו תמונות פיגורטיביות בסגנון ריאליסטי עם מסגרות מוזהבות ובעלות פיתוחים. על החלונות היו וילונות כפולים ומשולשים, בעלי חבלי-משיכה עם גדילים. על הריצפה היו שטיחים בגדלים, צבעים ומרקמים שונים, שהקפידו לכסות כל סנטימטר של ריצוף. כמות רהיטים רבה מיכולת הדירה לקלוט נערמה בכל פינה: מקושטים, מרוקמים, מוזהבים, עם רגליים מחוטבות, שבודאות לא נועדו לישיבה. חישבו על ורסאי ונסו לדחוס את ריהוטו לדירה צפון תל-אביבית ממוצעת... מחשבתי הראשונה היתה פראפרזה על ריצ'ארד השלישי: "מטאטא! חצי מלכות תמורת מטאטא! העיקר שיטאטא את כל הזוועה הזאת החוצה!" (ברור שלא אמרתי כלום, מה חשבתם? אמא שלי היתה מקרקפת אותי אם הייתי מעיזה להתנהג בחוסר נימוס ולהוכיח למארחים שילידי הארץ כולם הם קופים שירדו מהעצים.)
זו היתה ההרגשה שלי כשקראתי את הספר הזה, שנטשתי באמצע. לפתוח חלונות, להכניס אוויר צח, להדביר את העובש שהצטבר מתחת לאבק. עומס השטויות בספר – שבולט בעיקר בחלק בו הגבר מתאר את הצד שלו, אם כי אפשר למצוא אותו בשפע גם בחלק שקדם לו, גורם לקורא(ת) מחנק וסלידה. תמיד חשבתי שאין מה להתווכח עם סופר על דעותיו וערכיו ויש לקרוא את ספרו לפי הזמן והערכים בהם נכתב. אבל הספר הזה פורש את משנתו של הסופר, בלי שהסופר עצמו ירגיש צורך כלשהו לבסס את טיעוניו על עובדות כלשהן או על סיפור קוהרנטי.
מדובר ביחסים שבין שלוש וחצי דמויות. פטר הוא גבר בורגני כהלכתו. הוא חונך על ברכי הבורגנות ומהווה דוגמה נאה שלה – כולל נכונותו כביכול ללגלג עליה. אשתו היפה שייכת למעמד קצת נמוך משל בעלה, היא זעיר-בורגנית, שכמובן מוכרחה לשמור על הערכים הבורגנים ולא לסטות מהם במילימטר. אהובתו של פטר (אפלטונית בשנים הראשונות, Comme il faut) היא פרולטרית (כל ההגדרות הן של הסופר) והיתה משרתת בבית הוריו לפני שעזבה, השכילה והתפתחה והיתה ראוייה לבוא בין הבריות. אלה שלוש הדמויות העיקריות. החצי שייך לסופר, שהיה חברו של פטר, המאפשר למאראי - יחד עם דמותו של פטר – לומר המון דברים שמתחזים לעמוקים, והם בעצם קשקושים חסרי ערך, שתכליתם לבסס את התאוריה האפויות למחצה של הסופר. ההבדל בין נשים לגברים (רמז – נשים מרגישות. גברים חושבים) על אהבה (שגברים אמיתיים יכולים בלעדיה. ואם הם כבר מתאהבים זה לא אורך הרבה זמן) וכן הלאה. כמעט כל משפט בספר נגוע בשיטחיות במסווה של עומק, שאינה מאפשרת התייחסות רצינית לדברים. לדעתי יכול אדם להאמין גם בדברים שהם שטויות מוחלטות בעיני, בתנאי שהוא מוכן לבסס אותם ולא לקבוע בנחרצות "עובדות" המצוצות ממוחו הקודח.
"אני לא מכיר משהו טוב ממשטר יצרני ומעמדי... האמת שבמשטר הזה האישה רוצה כל הזמן למכור את עצמה... אני לא טוען שהאשה רואה את עצמה במודע כסחורה אבל אני לא מעז להאמין שהיוצא מהכלל מעיד על הכלל"
"נשים לא מבינות את זה. רק גבר מבין שיש עוד משהו חוץ מאושר".
"נשים באמת אף פעם לא מתות למען מולדת מסויימת, תמיד רק למען גבר מסויים"
יכולתי להמשיך עוד. עד עמוד 205 בו נטשתי את הספר היו שפע משפטים לציטוט. אבל נראה לי שהבנתם את הנקודה, והמתעניין מוזמן לקרוא את הספר והתובנות. לא קראתי שום ספר אחר של הסופר. אולי, כמו שאומרים, הוא סופר מצויין (קלאסי, כמובן) שלא הצליח בימי חייו לשכנע מספיק קוראים שהוא כזה, והתגלה במלוא תפארתו לאחר שהתאבד ביריה בגיל 88. לא נראה לי שאנסה עוד ספר שלו, אבל יש לו די הרבה חסידים, כך שמי יודע - אולי אתם ביניהם?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
