היצירה הזו היא אולי הספר האפל והקודר ביותר שקראתי אי פעם. ויחד עם זאת, באופן מפתיע, הגיבורה הראשית של הספר הזה היא, לא פחות ולא יותר, האהבה.
העלילה מתרחשת באנגליה במאה ה- 19, באחוזה גדולה וקודרת, הנקראת "אנקת גבהים". בעל האחוזה מביא הביתה יום אחד ילד צועני עזוב, ומחליט לאמץ אותו. בני המשפחה מחליטים לקרוא לילד היתקליף.
בני המשפחה והמשרתים מתייחסים אל הילד שחום העור באופן מחפיר, מלבד בתו של בעל ה

ניסיתי לקרוא את הספר הזה כבר פעמיים אבל לא צלחתי אותו. בפעם השלישית קרה הקסם, או שמא מדובר בקסם אפל.
הספר הזה הוא הכול מאשר אופטימי. יש בו כמות עצבונות וכעס שיכול להרכיב חיים שלמים אבל הוא התאים בול לתקופה ה אני נמצאת, בה קשר עם אדם שכיבדתי ואהבתי בכל מעודי, הגיע אל קיצו. אדם שבני משפחתי וחבריי חזרו וטענו שאיני צריכה להיות עמו בקשר, אך אני עקשנית שכמותי, סירבתי להכיר במציאות, הייתי בשלי, נלחמתי

ההתחלה הייתה קשה.
הכתיבה הארכאית והתרגום הראוי לשדרוג הצריכו קצת מאמץ בהתחלה, מה גם שהעלילה נרקמת כל כך בזהירות, שבתחילה כלום עוד לא ברור, מי הוא מי ומה טיב ופשר היחסים בין הדמויות התמוהות אליהן נחשפתי.
ככה עברו עלי שלושה פרקים ראשונים.

ברגע שהסיפור האפל, הקודר, המותח והסוחף, התחיל לקבל צבע, צורה ופנים, כבר אי אפשר היה להפסיק.

באיזו גאונות מסתבכים ההקשרים המשפחתיים ומותירים את כל הדמויות

<mark>אמילי ברונטה</mark> מגיחה לפתע מתוך ערפל של ענווה ובועטת בפנים עם אהבתם הפראית של הית'קליף וקתרין.
העלילה ברוטלית. האלימות, המין, היצריות, האהבה, האומללות, הטרגדיה, הטירוף נדחפים לשיא יכולת התפישה ומעבר. הרגשות האלה נסחטים עד תום עד שלא ניתן להרגיש דבר. ביתו של כומר בתחילת המאה ה-19, עלמה צעירה ומחונכת, לא אמורה לחשוב מחשבות משונות בסגנון ובטח שלא להעלותן על כתב! אין ספק שאמילי יודעת לזעזע. היא חושפת א

הספר הזה נמצא אצלי ברשימת "מפורסמים שלא קראתי". ככה זה. יש די הרבה ספרים ששמעתי עליהם, קראתי עליהם, כולם מדברים עליהם, ואני לא קראתי אותם. במפתיע, האיש שלי הביא את הספר מהספריה, ממש מאותה סיבה "מדברים על זה הרבה, כדאי לדעת על מה ולמה". הספר מתורגם בתרגום חדש (מסתבר שזה התרגום החמישי לעברית), בסדרת שנקראת "... קראתי". כנראה שאנחנו לא היחידים שמרגישים את הבורות הזאת.

אז קראתי. בראש ובראשונה אני ח

<mark>אמילי ברונטה</mark> כותבת מעולה, או יותר נכון כתבה מעולה. אנקת גבהים זוהי אחוזה אשר בעליה חוזר יום אחד ואיתו ילד צועני שחור עיניים ושיער. בעל האחוזה אימץ את הילד וקראו לו היתקליף. היתקליף וביתו של בעל האחוזה (קאתרין) מתאהבים. האהבה הזאת אינה אהבה רגילה, זאת אהבה הרסנית, חולנית, שטנית. פה רואים עד כמה <mark>אמילי ברונטה</mark> מוכשרת ואת גודל המקוריות הטמונה בסיפור המופלא הזה. הדמויות שאמילי יצרה כל כך מטורפות ומוטרפו

זו כבר הקריאה השנייה שלי בספר.
את 'אנקת גבהים' קראתי לפני שנים, בשנות העשרה
המוקדמות לכל המאוחר, והוא השאיר בי רושם עז.
עז מספיק כדי שאחליט שלא לקרוא עוד רומנים לעולם.

בכל מקרה, הרבה ספרים עברו מאז, אני כבר קורא רומנית שוטף,
רק לספר הספציפי הזה עוד לא חזרתי. מה אני אגיד, טראומת ילדות.
רצה הגורל, ובשיחה של ערב שבת אצל מארחים, צץ השם של הספר.
ז"א, הספר "חלף עם הרוח", אבל אני, כהרגלי, בלבלתי

אפתח בדבר המרגיז ביותר – כריכת הספר. "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית". זוהי הטעיה, לא מפני ש'אנקת גבהים' איננו ספר חשוב או מרגש אלא מפני שבבסיסו, אינני חושבת שאפשר להגדיר אותו כסיפור אהבה.
הספר 'אנקת גבהים' הוא טרגדיה, אך הטרגדיה הניצבת במרכזו אינה אהבה בלתי ניתנת למימוש, אלא מעגל השנאה שמאלץ את גיבוריו לוותר על הפוטנציאל הטמון בהן ולהפוך לדמויות פגיעות, אנוכיות ואכזריות לעיתים. אהבתם של

אני בדרך כלל לא מרגישה את הצורך לדון בקוי העלילה בביקורות שלי, אבל כאן זה בלתי נמנע. אז... האט, ספויילרים בדרך. לשיקולכם.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מר לוקווד, והוא מסופר לו מפי מרת אלן דין, משרתת האחוזה. אנקת גבהים הוא שם האחוזה בה חיה משפחת ארנשו. אבי המשפחה יצא למסע רגלי וחזר כשאיתו נער אשפתות צעיר. המשפחה החליטה לאמץ את הנער ובגלל שלא היה לו שם, קראו לו הית'קליף.
הית'קליף היה נער שובב. הו