ביקורת ספרותית על אנקת גבהים - פרוזה # מאת אמילי ברונטה
ספר בסדר

---

הספר הזה נמצא אצלי ברשימת "מפורסמים שלא קראתי". ככה זה. יש די הרבה ספרים ששמעתי עליהם, קראתי עליהם, כולם מדברים עליהם, ואני לא קראתי אותם. במפתיע, האיש שלי הביא את הספר מהספריה, ממש מאותה סיבה "מדברים על זה הרבה, כדאי לדעת על מה ולמה". הספר מתורגם בתרגום חדש (מסתבר שזה התרגום החמישי לעברית), בסדרת שנקראת "... קראתי". כנראה שאנחנו לא היחידים שמרגישים את הבורות הזאת.

אז קראתי. בראש ובראשונה אני חייבת להגיד שהסיפור מוזר. המבנה שלו מוזר - כמו מטריושקה, יש כאן מספר, מר לוקווד, שמספר את עיקר הסיפור מפי מספרת אחרת, היא אלן דין המשרתת. הפתיחה שלו מוזרה וכאוטית - ערבוב זמנים, ערבוב דמויות, ערבוב טבעי ולא-טבעי. המיקום שבו העלילה מתנהלת והבידוד הרב שבו מצויות הדמויות, הוא מוזר ואינו מתאים לשום דבר מתוך החוויה האישית שלי.

הוא גם מבלבל. הדמויות שבו מבלבלות. למעט הית'קליף, הוא הרוע האנושי בהתגלמותו, אף דמות אינה יוצרתאישיות קוהרנטית ולכידה שאפשר לזכור ולאפיין אותם. כבר אמרתי - כרונולוגיית הזמנים מבלבלת, העלילה הולכת אחורה וקדימה בלי להודיע על זה מראש. כל זה כנראה מכוון, ומטרתו לגרום בלבול ואי נוחות אצל הקורא, אבל התוצאה בהחלט מסחררת.

דומה כי רשעותו של הית'קליף היא מרכז הסיפור. היא אינה עומדת לבדה, וקורבנותיה אינם בהכרח חפים מפשע, אבל היא ייחודית. ברונטה מתארת אותה בצבעים שחורים משחור. הוא גם שחור, האיש. אולי לא בגזעו, אבל כן בצבע שערו והגון השחום של עורו. הוא גם מרושל. וחי בהזנחה. כאילו אפשר לדעת מראש: הנה נבל. הזהרו ממנו. הקיצוניות הזאת צורמת, בעיקר לאור הדוגמאות הרבות של פסיכופאטים יפים להפליא ובהירי פנים שמקפידים באיסטניסיות רבה בסביבת מגוריהם.

הרוע האולטימטיבי זכה לדיונים רבים בספרות הקלאסית. אוסקר ויילד תיאר בספר "תמונתו של דוריאן גריי", את הדרך שבה משתנה תמונה ומתכערת בעקבות מעלליו הרעים של בעליה. רוברט לואי סטיבנסון כותב על אישיותו החצויה של אדם שבזמנים מסוימים הוא טוב, ובהשפעתו של שיקוי הופך להיות רע ומושחת מאין כמותו ("המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד"). אלה רק שתי דוגמאות מבין הדוגמאות הרבות שהדהדו בי בעת קריאת מעלליו המרושעים של הית'קליף. אלא שהם לא ביוו השראה לאמילי ברונטה, ולא הדהדו בראשה, כי היסטורית הם נכתבו אחריה.

וכאן נראה לי ניצבת עיקר הבעיה בקריאת קלאסיקה. ספר נחשב כקלאסיקה בהיותו ראשוני, ייחודי, מאיר משהו שלא היה לפניו. אבל אחריו יתכן שהיה גם היה, לעיתים בהשראתו, לעיתים שלא בהשראתו. מה שמשנה זה שהקורא לא קורא כרונולוגית דווקא. למעשה בדרך כלל קוראים את הספרים המאוחרים יותר קודם. וכך הולכת לאיבוד כל הייחודיות של הספר, וכל הראשוניות שלו. אין ספק שספר כדוגמת אנקת גבהים צריך קריאה מודרכת - הרקע ההיסטורי, התפישות והאמונות הפופלוריות בעת פרסומו, וכו'. ההוצאה אמנם ניסתה לתת מעין הדרכה כזאת בנספח שבסוף הספר. אך הוא עוסק רק בלומר עד כמה הוא מופלא ומופתי, בלי הרבה הסברים.

ובשורה התחתונה? לא חייבים לקרוא את הספר. יש מספיק אתרים שיסבירו לכם על מה הוא מדבר, ומה סיפור העלילה, סתם כדי שתדעו

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אנקת גבהים - פרוזה #