מבחינתי זוהי הפעם הראשונה שאני קורא ביוגרפיה על דוד בן-גוריון. וזה איננו פשוט! כי <mark>תום שגב</mark> שחיבר אותה כתב כאן עבודה ממש ברמה אקדמית, עם הערות-שוליים ועם ביבליוגרפיה שלמה! עבודה שיחד עם כל הנ"ל תופסת כשמונה מאות עמודים! אין שום קושי לקרוא את מה שמסופר לנו כאן! הכתיבה של שגב קולחת עם אנקדוטות רבות ומעניינות כי בן-גוריון כמו שאנחנו יודעים היה אדם מיוחד וקשה לנו לתאר את תולדות הציונות בארץ בכלל והקמת מ

ראשית, לכל החברות והחברים שנה טובה ומתוקה, בריאות טובה ונחת רוח בכל מעשיכם .

מדינה בכל מחיר, סיפרו החדש של <mark>תום שגב</mark> מבחינתי הוא חד צדדי לשלילה , ותאור אישיותו ומעשיו של בן גוריון הוא חד צדדי תוך מחיקת הצדדים החיוביים שלו, ובכך מדגיש שגב את השתייכותו הפוסט ציונית, הייתי כמעט
מתאר את עמדתו של שגב כאנטי ציוני כאשר תיאור אישיותו של ב.ג כמעט מביא את הקורא לכדי קבס ולא פעם האנטגוניזם בתיאורים מעורר

מבט מפוכח על מלחמת ששת הימים

הכיתה שלנו מלווה במורה, היגע לביתו של- ד. בן כיתתי, בכדי לנחם אותו, על אחיו, א. שנפל כצנחן בכיבוש העיר העתיקה בירושלים. אחד הילדים הושיט ל-ד, כפתור אופנתי, בו הייתה דמותו של אריק שרון, מאלופי הניצחון, בכדי לנחם אותו. אמו שראתה מהצד את הכפתור, חטפה אותו בזעם גדול, וצעקה הוא רצח את בני.

עברו כמעט חמשים שנים מאז, ועדיין התמונה הזאת מסרבת לעזוב אותי. כעת אני חושב שכ

ליום ההולדת של בעלי חובב הביוגרפיות קניתי לו את הספר הזה, ואחרי שקראתי מאמר ביקורת פרובוקטיבי על הספר החלטתי שלא אקרא אותו, לא מעניינות אותי הרפתקאותיו מחוץ לנישואין של המנהיג שאני מעריצה כמו שלא מעניין אותי איזה מהנערים העדיפו אפלטון ואריסטו או אהבותיהם של באך או ברהמס.

לאחר כמה חודשים לקחתי את הספר לידיים ומאותו הרגע לא עזבתי אותו. <mark>תום שגב</mark> כותב קולח ומעניין את ההסטוריה של מדינת ישראל דרך עיני

ידוע ושגור שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. אבל מה קורה אם בטווח הארוך, המנצחים מתגלים כמפסידים? או יותר נכון, מתברר שלהפסד שותפים כל הצדדים?
<mark>תום שגב</mark> כותב היסטוריה שאני אוהב לקרוא. לא בהכרח כי אני שותף לדעותיו, אלא משום נקודת המוצא. הוא גורס כי ההיסטוריה כבר מוכרת כסובייקטיבית, ולכן אין טעם לנסות להעמיד פנים שהיא איננה כזאת. נותר, אם כך, לטעון טענה ולנסות להוכיח אותה. נתחיל דווקא מהסוף, מההוכחות.

את הביקורת אני מתחילה בתודה לשין שין.בעקבות שאלה ששאלתי על מידע הבחורה שלפה בשנייה את שם הספר ואכן מצאתי את מה שחיפשתי.אז תודה יקירתי.
הספר,כשמו,עוסק במחקר על האנשים שהגיעו לעמדות של ניהול גבוהות בהיררכיה הצבאית והניהולית במכונת הרוע.כל אחד וסיפור חייו,והנסיבות שהביאו אותו לשתף פעולה עם הכללים.
<mark>תום שגב</mark>,היסטוריון ידוע,מפליא לחקור,ולראיין בסוף כל פרק אנשים שהיו קרובים למפקדים ונשארו בחיים.בעיקר נ

הרעיון לקחת שנה ולהעניק לה ביוגרפיה משלה, כאילו הייתה אדם או ארץ, הוא לא חדשני אך גם לא נפוץ במיוחד. ו<mark>תום שגב</mark> עושה זאת באופן מרהיב, בעיקר בקצותיו של הספר. הוא בונה סיפור היסטורי עם "טענת מחקר" ברורה: ה"נפש" הישראלית סובלת ממניה-דיפרסיה, ורק כך יש להבין את הדיכאון של שנת 1966 וראשית 1967 לעומת האופוריה של אחרית 1967 ושנת 1968.
במחזהו של חנוך לוין, "את, אני והמלחמה הבאה" מנסות שתי דמויות למצוא הצד

נקודת המפנה.
עד 1967 זו הייתה ארץ קטנה עם שפם. כזו שניסתה להתאושש מהשואה תוך כדי שהיא מנסה גם דברים אחרים, אבל הכל היה פתוח, הכל היה צנוע, הכל היה לא בטוח. כשאומרים כאן "איפה המדינה ההיא", מתכוונים לזו שחייתה כאן עד יוני 1967.
לטוב וכמובן גם לרע, 1967 הייתה נקודת המפנה בתולדות המדינה שלנו. זרעי כל מה שאנחנו חיים, נושמים, חווים וחולמים היום, נזרעו שם.
ו<mark>תום שגב</mark>, בסגנונו המאופק מתאר. מתאר את השינו

1967- והארץ שינתה את פניה, ספר שהוא גם עבודה הסטורית מעולה.
בכל ספריו, <mark>תום שגב</mark> חודר לרבדים העמוקים ביותר, ושולף מכל מיני
ארכיונים ניירות, שהיסטוריונים אחרים פיספסו, או פשוט עברו עליהם
מבלי ליחס להם את החשיבות שמגיעה להם.
קשה גם לסתור את שגב, מכוון שעמדותיו הפוליטיות ידועות , והוא נותן
להם ביטוי בספריו.
ניסיון כזה קשה פי כמה כאשר העבודה העצומה שהשקיע שגב במקורות
מציגות את הדברים כפי שהוא מ