ביקורת ספרותית על מסעו של אריה אפריקני בפריז / מסעו של אנקור פריזאי מאת אונורה דה בלזק
בזבוז של זמן

---

~מסעו של עצלן דרום אמריקני לעבר העמוד הבא בספר שהוא קורא (משל)~

היה היה עצלן חמוד למראה, החי על עץ ביער גשם כלשהו בדרום אמריקה. כל יום היה פותח את הבוקר בתנומה. בצהריים היה נם גם כן. ואיך אפשר שלא לקנח בערב גם כן באיזו תנומונת קטנה, ככה רגע אחד לפני התנומה הגדולה של הלילה?
יום אחד הגיע לידיו הספר הזה של בלזק. הסתקרן העצלן, ובין תנומה לתנומה, קרא בו בספר. קרא עמוד ראשון, נם. קרא עמוד שני, נם. קרא עמוד שלישי, נם. וכן הלאה.
בשלב מסוים העצלן שלנו סגר את הספר בחבטה עזה שעוררה רעש בכל רחבי היער, ואמר לעצמו: "די, החיים קצרים. אני פתאום קולט, יש כל כך הרבה דברים לעשות בחיים! דברים שעוד לא הספקתי, ותמיד דחיתי ונמנעתי בשל עצלנותי, אבל פתאום יש לי חשק לנסות: ללמוד, לעבוד, לטייל בעולם, להכיר אישה ולהתחתן איתה. למה לעזאזל אני עוד ממשיך לקרוא את הספר הזה??"


המסר העיקרי של המשל הזה, גבירותיי ורבותיי, הוא שאם יש ספר שגם עצלנים שיקראו אותו, ירגישו שהוא מבזבז את זמנם (שקיים בשפע רב, יש לציין), כנראה בזבוז של זמן הוא ההגדרה הנכונה שלו.

***

הספר הוא על שני משלים, במרכזו עומדות חיות. משלים פוליטיים סאטיריים עם מסר נוקב (ועוד חארטות).
מה שאני קראתי, לעומת זאת, זה ספר על חיות שמתנהגות כמו בני אדם עד כדי כך שלא מבינים אם דמות כלשהי שהקורא פוגש במהלך המשל היא בן אדם או חיה. בדרך כלל במשלים, החיה רוכשת תכונות אנושיות, כאן לא רק התכונות אנושיות אלא גם הפעולות והמעשים, כמו לנהוג במכונית או למשוך כסף בבנק. בנוסף, המסרים הפוליטיים עצמם לא הולכים לשום כיוון מרעיש ויוצא דופן, הם לא מחדשים דבר (בכל זאת, התפרסם בין השנים 1840 ל-1842, משום מה באופן מוזר טרחו לתרגמו דווקא עכשיו). ובאופן כללי, נוצרת התחושה שהספר לא קריא ולא שובה את הלב, אף על פי הנימה הקלילה, השובבה והקורצת שבה הוא נכתב.

אורכו של ספר זה הוא כ-100 עמודים בלבד, אבל גם זה לא עזר לי לצלוח את כולו. ולכן, ההגדרה הנכונה של הספר הזה, היא "בזבוז של זמן". וההגדרה שלי? עצלן...

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על מסעו של אריה אפריקני בפריז / מסעו של אנקור פריזאי