#
<mark>מרגריט דיראס</mark> מנסה לומר משהו בספר הזה ומסתמכת בעיקר על תחושותיו ופרשנותו של הקורא. זה לא הספר הראשון שאני קוראת כשזו כוונתו של הסופר, אבל באחרים שקראתי אפשר להגיע לסוף הסיפור ולהבין למה התכוון הסופר, מה שאי אפשר, לדעתי, בסיפור הזה. דיראס עוסקת ברומזנות המעוגנת בתרבות ובזמן (הספר יצא לאור ב-1958)

ילד מלווה על ידי אמו לשיעור פסנתר. המורה לפסנתר שתלטנית ולא נעימה, דורשת מהילד התבטלות מוחלטת. נוכ

ביוגרפיה עצובה, או פורנוגרפיה מעודנת?

לעתים אני נמשך לספרות המפרקת טאבואים - רעיונות ומעשים אסורים ובלתי מקובלים לגמרי, כפי שמגדיר אותם המילון. לעתים אלה יחסי אהבה אסורים, כך הוא הספר לוליטה של ולדימיר נבוקוב, העוסק באהבה אובססיבית של אדם מבוגר לילדה. ספר שבשל עיסוקו בגבולות הטאבו, מצליח לעורר מכלול רגשות סותרים, ובשל כך הפך להיות יצירת מופת עולמית, אם כי אני אישית לא התחברתי אליו, ובכל זאת שאל

שתי סיבות גרמו לי לקרוא הבוקר את המאהב של <mark>מרגריט דיראס</mark>:

1. נסיעתי הקרובה לוייטנאם בחודש נובמבר.
2. הביקורת המעולה של חני על הספר.

צדקת בכל מילה חני. יש משהו מינימליסטי בכתיבה של <mark>מרגריט דיראס</mark>. אמנם היא לא מגלה לנו את כל הפרטים בסיפור, אבל בכל זאת נראה לי כי הכל גלוי וברור ודי במה שהסופרת כותבת כדי להבין את כל התמונה.

רובע צ'ולון בסייגון הוא הרובע בו מתגוררת האוכלוסייה הסינית בעיר. הסינים

הספר הינו מחזה על חייה של הסופרת. ספר קטן על סיפור חיים של אישה עצובה שניתן לגמוע בשעה אחת פנויה.

התקופה: עת הכיבוש היפני ומלחמת העולם השנייה.

הסיפור מתרכז סביב משפחה מטופלת בשלושה ילדים שמתגוררת בסייגון. האם עזבה את צרפת לאחר שאב המשפחה נפטר והפליגה עם ילדיה לסייגון. לפרנסת המשפחה האם עבדה כמורה בבית הספר וגידלה את ילדיה.

בתוך המשפחה הזו חיה לה "ילדה עצובה" שלומדת הסמכה למתמטיקה אבל רוצ

הספר כולל 75 עמודים. כל אחד מהם זך וצלול ובהיר ומואר ומדויק, נוגע ופוגע. יש בו משהו מאגי אך גם מציאותי, יש בו כבוד לשתיקה, לסרבנות לומר משהו מפורש ונחרץ על דבר שקורה, כל דבר שקורה. מודראטו = מתון, קנטבילה = שירתי. כמו יצירה מוזיקלית שאינה קונקרטית מדי, ולכן היא תמיד נצחית, כך גם הספר הצנום והקסום הזה של <mark>מרגריט דיראס</mark>

המילים חמקמקות, מתחבאות, מעורפלות עד שהקורא אינו מבחין האם זה חלום בתוך חלום בתוך חלום או מציאות מלחמתית שהאנשים הקטנים כלואים בה בלי יכולת תמרון. האם זו יפן או הקולוניה או הסינים. תמהיל של הכל ביחד אני מניחה. השפה שאמורה לתווך את כל הסיפור לקורא היא זהירה, לא מגלה הכל. כמו ספר שטומן סוד בתוך אלפי סודות. האינפורמציה שהקורא מקבל היא קמצנית אולי בגלל שזו אהבה אסורה. אך היא לירית, פואטיקה על כל שעל.

ספר קטן ( 100 עמודים), דפים קטנים, המכיל הרבה.
מרגרט <mark>דיראס</mark> במיטבה.
באמצע שיעור פסנתר לבן המלווה על ידי אימו, נשמעת צעקה מפאב סמוך, שם מוטלת אישה על הרצפה וגבר שרוע לידה, מלטף אותה, נושק לה ומתמלא בדמה.
הסיטואציה הזאת משנה מערכות אצל רבים מאלו המודעים לארוע ובעיקר לשני גיבורנו : האם והילד.
הבן מבקש להשתחרר מהרודנות והרשעות של המורה לפסנתר, והאם מחפשת קירבה.
שניהם צועקים :"אני בודד", וכל אחד מ