הספר הינו מחזה על חייה של הסופרת. ספר קטן על סיפור חיים של אישה עצובה שניתן לגמוע בשעה אחת פנויה.
התקופה: עת הכיבוש היפני ומלחמת העולם השנייה.
הסיפור מתרכז סביב משפחה מטופלת בשלושה ילדים שמתגוררת בסייגון. האם עזבה את צרפת לאחר שאב המשפחה נפטר והפליגה עם ילדיה לסייגון. לפרנסת המשפחה האם עבדה כמורה בבית הספר וגידלה את ילדיה.
בתוך המשפחה הזו חיה לה "ילדה עצובה" שלומדת הסמכה למתמטיקה אבל רוצה להיות סופרת ולכתוב רומנים. הבת סבלה מהתעללות של אימה ואחיה וברחה מפניהם ולמעשה - הייתה אדם מאוד בודד ועצוב.
האם מאוד התביישה בביתה עד כדי כך שהציגה בפני המשפחה את תצלומי המשפחה והנופים שצילמה, אך נמנעה מלהציג את תצלומי ביתה והדודים – מצידם, לא הסכימו לפגוש אותה בגלל התנהגותה "השערורייתית".
בדצמבר 1942 אסון פקד את המשפחה ואחיה הקטן נפטר ממחלת ריאות וסמפונות. עוד אירוע שלא הוסיף שמחה למשפחה.
את הנחמה היא מצאה אצל "המאהב" הסיני. גבר הדור שלקח אותה מבית הספר כל יום בלימוזינה שחורה, עישן סיגריות אנגליות. בעל הון ממוצא סיני שהחזיק בבעלותו באדמות של פשוטי העם. עושרו בא לו מאביו שהיה בעל בניינים, שדות אורז וכנראה גם עסקי אופיום.
הנערה גדלה באווירה מלנכולית. החיים והבית לא חייכו אליה. הבת סבלה מהתעללות מצד אימה ואחיה ו"ברחה מפניהם" לזרועותיו של "המאהב".
היא נפגשה עם הגבר הסיני-"המאהב" במשך שנה וחצי. הסיני תמך בנערה, פינק אותה, רחץ אותה במיד ורדים, לקח אותה למסעדות מפוארות וגבה את התשלום על ידי תענוגות מגופה. שניהם אהבו וגם ידעו שגורלם לא יהיה משותף ולכן מעולם לא שוחחו על העתיד. הוא אהב אותה וביום האחרון לפני הפלגתה לארץ מולדתה – צרפת, הוא היה כל כך נרגש שבחר לא לגעת בה כפי שהיה מורגל.
מספר שנים לאחר המלחמה המאהב הגיע לפריז עם אשתו. הוא התקשר אליה ואמר: "רק רציתי לשמוע את קולך".... ציטוט מעמוד 124
לסיכום, זהו ספור עצוב, מלנכולי וקשה וברובו אוטוביוגרפי על חייה של הסופרת וחיי משפחתה בתקופה מלחמת העולם השנייה. אהבתי את הכתיבה הקולחת והפשוטה, אך היה לי קשה עם העצב שהוא מותיר בסוף הסיפור.
מודה לגברת נורית וייסמן ולהוצאה שספר זה נשלח לי לחוות דעת.
הקריאה לשיקולכם. לי יניני
מרגריט דיראס-ביוגרפיה- מתוך ויקיפדיה
מרגריט דיראס נולדה בגיה דהן שבהודו-סין הצרפתית (כיום וייטנאם) בשם מרגריט דונדייה (את שם העט 'דיראס' אימצה לעצמה בהשראת כפר בצרפת שבסמוך אליו רכש אביה פיסת אדמה שקיווה להתגורר בו בשארית חייו), לאחר שהוריה נענו להצעה של הממשלה הצרפתית שעודדה אנשים לעבוד בקולוניות.
אביה של דיראס נפל למשכב זמן מועט אחרי בואם ושב לצרפת, שם הוא הלך לעולמו. לאחר מותו נותרה אימה שהייתה מורה בהודו-סין ביחד עם שלושת ילדיה. המשפחה חיה בדלות יחסית לאחר השקעת נפל באחוזה מבודדת באזור האגררי של קמבודיה. החיים הקשים בהם התנסתה משפחתה במהלך תקופה זו הותירו את חותמם על פועלה האומנותי המאוחר של דיראס. דיראס הצעירה סבלה מהתעללות מילולית ופיזית מצד אמה ואחיה הגדול וגדלה בבית שבו, לדבריה, איש לא חייך.
בהיותה בת 17 חזרה דיראס לצרפת, ארץ הולדתם של הוריה, שם היא החלה את חוק לימודיה לתואר ראשון במתמטיקה. במהרה היא נטשה את המתמטיקה לטובת לימודי מדע המדינה ואחרי כן משפטים. לאחר שהיא השלימה את לימודיה ב-1935, היא נהפכה לפעילה ב־PCF (המפלגה הקומוניסטית הצרפתית) והייתה פעילה במחתרת.
מרגריט דיראס היא מחברתם של ספרים, מחזות, סרטים וספורים קצרים רבים, בכללם רב המכר ככל הנראה אוטוביוגרפי L'Amant משנת 1984, שתורגם לאנגלית כ-The Lover ולעברית כ"המאהב". הטקסט זכה בפרס גונקור לשנת 1984. ספור התבגרותה מופיעה גם בשלוש ורסיות אחרות: The Sea Wall. Eden Cinema ו-The North China Lover. גרסת הסרט של המאהב יצאה לאקרנים בשנת 1992 והופקה בידי קלוד ברי, דיראס הודרה מתהליך היצירה.
עבודות חשובות אחרות שלה כוללות את: "מודראטו קנטבילה", שאף נהפך לסרט הנושא אותו שם, Le Revissement de Lol V. Stein וסרטה India Song. דיראס גם הייתה התסריטאית של הסרט הצרפתי מ־1959 הירושימה אהובתי, אותו ביים אלן רנה.
הרומנים המוקדמים של דיראס הינם קונבציונליים למדי בצורתם (עמיתה ריימונד קינו ביקר את ה"רומנטיות" שלהם). על כל פנים היא נעשתה נועזת יותר בניסוייה ב"מודראטו קנטבילה" ודלדלה את הטקסט על מנת להטות את כובד המשקל למה שלא נאמר. היא קושרה לתנועת הספרות הצרפתית של "הרומן החדש", למרות שהיא עצמה לא השתייכה לקבוצה ספרותית כלשהי. סרטיה היו ניסויים באופיים, נמנעו ברובם משימוש סינכרוני בקול, השתמשו בקול על מנת לרמוז יותר מאשר לספר. הסיפור המתואר נחווה באמצעות דימויים שהקשר שלהם למה שנאמר הוא ספק נוגע ספק אינו נוגע.
בשנת 1939 היא נישאה לסופר רובר אנטלם ובשנת 1942 נולד להם בן שמת בלידתו. בשנת 1944 נאסר אנטלם ונשלח לבוכנוואלד. בסוף מלחמת העולם השנייה הוא נמצא במחנה דכאו במצב ירוד, כשהוא על סף מוות. דיראס טיפלה בו עד שהשתקם אולם אחר כך הם התגרשו והיא נישאה לסופר דיוניס מסקולו. בשנת 1947 נולד להם בן, ז'אן מסקולו, העוסק בבימוי סרטים ובעריכת ספרים. הזוג התגרש ב1956. את פרשת טיפולה באנטלם היא כתבה בסיפרה "הכאב".
חייה הבוגרים של דיראס לא היו קלים. על אף הצלחתה כסופרת, היא סבלה במשך תקופות ארוכות מאלכוהוליזם. היא נפטרה בדיז'ון בגיל 81 מסרטן גרון ונקברה בבית הקברות מונפרנאס. על קברה מופיעות האותיות MD בלבד.














