לכתוב


דווקא בתוך בית נמצאים לבד. לא מחוץ לבית אלא בתוכו. בפארק יש ציפורים, חתולים. אבל גם, פעם, סנאי, חמוס. לא נמצאים לבד בפארק. אבל בתוך הבית, נמצאים כל־כך לבד עד שהולכים לפעמים לאיבוד. עכשיו אני יודעת שנשארתי בתוך הבית עשר שנים. לבד. בשביל לכתוב ספרים שהוכיחו לי, לעצמי ולאחרים, שאני הסופרת שאני. איך כל זה קרה? ואיך אפשר לומר את זה? מה שאני יכולה לומר הוא, שהבדידות הזאת של נוֹפְל, אני יצרתי אותה. בשבילי. ושרק בבית הזה אני לבדי. בשביל לכתוב. בשביל לכתוב לא כמו שכתבתי עד אז. אלא לכתוב ספרים שאינם מוכרים לי עדיין ושמעולם לא החלטתי עליהם ושאיש לא החליט עליהם מעולם. כאן כתבתי את שבי הקסם של לוֹל ו. שטיין ואת סגן הקונסול. ואחר־כך עוד ספרים, אחרי שני אלה. הבנתי שאני אדם בודד עם הכתיבה שלי, בודדה ורחוקה מאוד מהכול. זה נמשך אולי עשר שנים, אני כבר לא זוכרת, לעתים רחוקות חישבתי את הזמן שעובר בכתיבה, או את הזמן בכלל. חישבתי את הזמן שעבר בציפייה לרוֹבֶּר אַנטֶלם ולמארי־לואיז, אחותו הצעירה. אחר־כך כבר לא חישבתי שום דבר.


שבי הקסם של לול ו. שטיין וסגן הקונסול, את אלה כתבתי למעלה, בחדרי, החדר עם הארונות הכחולים, שלמרבה הצער נהרסו עכשיו בידי בנאים צעירים. לפעמים כתבתי גם כאן, ליד השולחן הזה בסלון.


את הבדידות הזאת, של הספרים הראשונים, שמרתי. לקחתי אותה אִתי. את הכתיבה שלי לקחתי תמיד אתי לאן שלא הלכתי. לפריס, לטרוּביל. או לניו־יורק. טרוביל הוא המקום שבו עצרתי בשיגעון את עתידה של לולה ולרי שטיין. בטרוביל גם הופיע לפני שמו של יאן אנדרֶאָה סטיינר בוודאות בלתי נשכחת. לפני שנה.


הבדידות של הכתיבה היא בדידות שבלעדיה הכתוב לא נוצר, או שהוא מתפורר, מידלדל ודמו אוזל מרוב חיפוש מה עוד לכתוב. הכתוב מאבד את דמו, והסופר אינו מזהה אותו עוד. קודם כול צריך שלא יוכתב לעולם למזכירה כלשהי, מיומנת ככל שתהיה, ולעולם, בשלב זה, שלא יינתן למו"ל כלשהו לקריאה.


דרושה תמיד הפרדה מן האנשים האחרים הסובבים את האדם שכותב ספרים. זוהי בדידות. זוהי בדידותו של הסופר, בדידותו של הכתוב. כדי להתחיל בדבר, הכותב שואל את עצמו מה פשר השקט הזה שסביבו. ולמעשה בכל צעד שעושים בתוך בית ובכל שעות היום, בכל האורות, בין שהם אורות של החוץ ובין שהם אורות של מנורות שהודלקו במשך היום. הבדידות הממשית הזאת של הגוף הופכת לַבדידות הבלתי מחוּללת של הכתוב. כבר בתקופה ההיא של בדידותי הראשונה גיליתי שלכתוב הוא הדבר שאני צריכה לעשות. כבר קיבלתי אישור לכך מרֶמוֹן קֶנו. השיפוט היחיד של רמון קנו, המשפט הזה: "אל תעשי שום דבר אחר, כתבי."


לכתוב, זה היה הדבר היחיד שמילא את חיי והפיח בהם קסם. זה מה שעשיתי. הכתיבה מעולם לא עזבה אותי.


חדרי איננו מיטה, לא כאן, לא בפריס, לא בטרוביל. זהו חלון מסוים, שולחן מסוים, הרגלים של דיו שחורה, מותגים של דיו שחורה שכבר אינם בנמצא, זהו כיסא מסוים. והרגלים אחדים שאני שבה אליהם תמיד, לאן שלא אלך, היכן שלא אהיה, אפילו במקומות שבהם אינני כותבת, כמו למשל בחדרי מלון, ההרגל להחזיק תמיד ויסקי במזוודה למקרה של נדודי שינה או של ייאוש פתאומי. במהלך התקופה ההיא היו לי מאהבים. לעתים רחוקות נותרתי ללא מאהבים כלל. הם התרגלו לבדידות של נופְל. והיא, על־פי קסמה, הרשתה להם לפעמים, בתורם, לכתוב ספרים. לעתים נדירות נתתי למאהבים הללו לקרוא את ספרַי. נשים אינן צריכות לתת למאהביהן לקרוא את הספרים שהן כותבות. כשהייתי מסיימת פרק, הייתי מחביאה אותו מפניהם. הדבר כל־כך נכון באשר לי, שאני תוהה איך נוהגים במקום אחר או איך נוהגים אחרת כשאת אשה ויש לך מאהב או בעל. צריך גם, במקרה הזה, להסתיר מן המאהבים את אהבת הבעל. בעלי שלי, איש מעולם לא תפס את מקומו. כל יום מחיי אני יודעת זאת.


הבית הזה הוא המקום של הבדידות, ועם זאת הוא משקיף אל רחוב, אל כיכר, אל בריכת מים עתיקה, אל מתחם בית־הספר של הכפר. כשהבריכה מתכסה קרח באים ילדים להחליק ומפריעים לי בעבודתי. אני מניחה להם, לילדים האלה. אני משגיחה עליהם. כל אשה שהיה לה אי־פעם ילד משגיחה על הילדים האלה, החצופים, המטורפים, כמו כל הילדים. אבל איזה פחד, בכל פעם, הנורא מכול. ואיזו אהבה.


לא מוצאים את הבדידות, עושים אותה. הבדידות נעשית לבד. אני עשיתי אותה. משום שהחלטתי שדווקא שם עלי להיות לבד, שם אהיה לבדי בשביל לכתוב ספרים. כך זה קרה. הייתי לבדי בבית הזה. הסתגרתי בתוכו – גם פחדתי כמובן. ואחר־כך אהבתי אותו. הבית הזה הפך להיות הבית של הכתיבה. הספרים שלי יוצאים מן הבית הזה. גם מן האור הזה, מן הפארק. מן האור הזה שחוזר מן הבריכה. נדרשו לי עשרים שנה כדי לכתוב את מה שאמרתי עכשיו.


אפשר לצעוד בבית הזה לכל אורכו. כן. אפשר גם ללכת בתוכו הלוך ושוב. וחוץ מזה ישנו הפארק. שם יש עצים בני אלף ועצים צעירים עדיין. ויש ארזיות ועצי תפוח, עץ אגוז, שזיפים, דובדבן אחד. המשמש מת. לפני חדרי נמצא הוורד הנפלא מהאיש האטלנטי. ערבה. יש גם עצי דובדבן יפני, אירוסים. ומתחת לחלון שבחדר המוסיקה יש קמליה, ששתל לכבודי דיוניס מַסקולו.


קודם ריהטתי את הבית ואחר־כך צבעו לי אותו. ואחר־כך, אולי שנתיים מאוחר יותר, התחילו חיי אתו. סיימתי את לול ו. שטיין כאן, כתבתי את הסוף כאן ובטרוביל לנוכח הים. לבד, לא, לא הייתי לבד, היה גבר אתי בכל התקופה ההיא. אבל לא דיברנו על זה. כיוון שכתבתי, צריך היה להימנע מלדבר על ספרים. הגברים לא סובלים את זה: אשה שכותבת. זה אכזרי לגבר. זה קשה לכולם. חוץ מאשר לרובר א’.


יחד עם זאת בטרוביל היה החוף, הים, מרחבי השמים, חולות. וכאן, זאת היתה הבדידות. בטרוביל הסתכלתי על הים עד לַאין. טרוביל היא הבדידות של חיי כולם. אני עדיין מחזיקה בבדידות הזאת, שם, בלתי מוכנעת, סביבי. לפעמים אני סוגרת את הדלתות, אני מנתקת את הטלפון, אני מנתקת את קולי, אני לא רוצה יותר כלום.


אני יכולה לומר מה שאני רוצה, לעולם לא אגלה מדוע כותבים ואיך לא כותבים.


לפעמים כשאני לבדי כאן, בנופְל, אני מזהה דברים, כמו רדיאטור. אני נזכרת שהיה מדף עץ גדול מעל הרדיאטור ושלעתים קרובות ישבתי שם, על המדף הזה, כדי לראות את המכוניות עוברות.


כאן, כשאני לבדי, אני לא מנגנת בפסנתר. אני מנגנת לא רע, אבל אני מנגנת מעט מאוד כי אני חושבת שאינני יכולה לנגן כשאני לבד, כשאין אף אחד מלבדי בתוך הבית. מאוד קשה לשאת את זה. כי נראה שפתאום יש לזה משמעות. והרי רק הכתיבה יש לה משמעות במקרים פרטיים מסוימים. כי אני עוסקת בה, עובדת בה. ואילו הפסנתר הוא אובייקט מרוחק, לא ניתן להשגה עדיין, ובשבילי, לעולם. אני מאמינה שאילו ניגנתי בפסנתר באופן מקצועי, לא הייתי כותבת ספרים. אבל אינני בטוחה. אני מאמינה גם שזה לא נכון. אני מאמינה שהייתי כותבת ספרים בכל מקרה, אפילו במקרה של המוסיקה במקביל. ספרים בלתי קריאים, ועם זאת שלמים. רחוקים מכל דיבור כמו הלא־נודע של אהבה ללא מושא. כמו אהבתם של הצלוב או של י.ב. באך – שתיהן דומות באופן מסחרר.


הבדידות, פירושה הוא גם: המוות או הספר. אבל קודם כול פירושה אלכוהול. ויסקי, זאת אומרת. מעולם לא יכולתי עד כה, מעולם, באמת, או אולי אם הייתי מחפשת בנבכי העבר... מעולם לא יכולתי להתחיל ספר מבלי לסיימו. מעולם לא חיברתי ספר שלא היה כבר תכלית קיומי בעודנו נכתב, ולא משנה איזה ספר. ובכל מקום. בכל עונות השנה. התשוקה הזאת, גיליתי אותה כאן במחוז איבלין, בבית הזה כאן. סוף־סוף היה לי בית להסתתר בו בשביל לכתוב ספרים. רציתי לחיות בבית הזה. בשביל מה? מה רציתי לעשות בו? זה התחיל ככה, כאילו בצחוק. אולי לכתוב, אמרתי לעצמי, הייתי יכולה. כבר התחלתי ספרים ונטשתי אותם. אפילו את שמם שכחתי כבר. לא את סגן הקונסול, לא. מעולם לא נטשתי אותו, אני חושבת עליו לעתים קרובות. על לול ו. שטיין אני כבר לא חושבת. איש אינו יכול להכיר אותה, את ל.ו.ש, לא אתם ולא אני. ואפילו מה שאמר עליה לאקאן, גם את זה מעולם לא הבנתי לגמרי. לאקאן הימם אותי. והמשפט הזה שלו: "היא לא צריכה לדעת שהיא כותבת את מה שהיא כותבת. כי היא עלולה להגיע לאבדון. וזו תהיה קטסטרופה." הוא הפך בשבילי, המשפט הזה, למעין זהות מתוך עיקרון, למעין "הזכות לומר" שאינה ידועה לאף אשה.


להימצא בתוך חור, בתוך תוכו של חור, בבדידות כמעט מוחלטת ולגלות שרק הכתיבה תציל אותך. להיות בלי שום נושא לספר, בלי שום רעיון של ספר פירושו להימצא, למצוא את עצמך, לנוכח ספר. חלל אינסופי וריק. ספר בכוח. לנוכח שום דבר. לנוכח כעין כתיבה חיה ועירומה, כמו נוראה, שנורא להתגבר עליה. אני מאמינה שאדם שכותב אין לו רעיון של ספר, ידיו ריקות, ראשו ריק, ואין הוא מכיר מכל ההרפתקה הזאת של הספר אלא את הכתיבה היבשה והעירומה, ללא עתיד, ללא הד, מרוחקת, עם כללי הזהב שלה, היסודיים: הכתיב, המשמעות.


סגן הקונסול הוא ספר שנצעק בכל מקום ללא קול. אינני אוהבת את הביטוי הזה אבל כשאני שבה וקוראת את הספר אני מוצאת זאת שוב, משהו כזה. זה נכון, הוא זעק בכל יום, סגן הקונסול... אבל ממקום שהיה סוד בשבילי. כמו שמתפללים בכל יום, כך הוא זעק. נכון, הוא צעק חזק ובלילות של לאהור הוא ירה על גני שאלימאר בשביל להרוג. לא חשוב את מי, אבל להרוג. הוא הרג בשביל להרוג. מן הרגע שלא־חשוב־מי הפך להיות הודו כולה במצב של התפוררות. הוא זעק בביתו שלו, בבית השרד של השגריר, וכשהיה לבדו בלילה השחור של כלכתה השוממה. הוא מטורף, מטורף מרוב תבונה, סגן הקונסול. הוא הורג את לאהור בכל לילה.


מעולם לא שבתי למצוא אותו בשום מקום אחר, מצאתי אותו רק בשחקן שגילם את דמותו, ידידי, מישל לונסדאל המבריק – שאף בתפקידיו האחרים הוא עדיין סגן הקונסול הצרפתי בלאהור בשבילי. הוא חבר שלי, הוא אחי.


אני מאמינה בסגן הקונסול. זעקתו של סגן הקונסול, "המדיניות הבלעדית", גם היא נרשמה כאן, בנופְל־לה־שאטו. כאן הוא קרא בשמה, כאן, כן. א.מ.ס. אנה־מריה גוארדי. זו היתה היא, דלפין סֶריג. וכל אנשי הסרט בכו. זה היה בכי חופשי, בלי הכרה במשמעות שהיתה לו, בלתי נמנע, בכי אמיתי, בכיים של עמי הסבל והעוני.


בחיים מגיע רגע, ואני חושבת שזה הגורל, רגע שממנו אי־אפשר להימלט, שבו הכול מוטל בספק: הנישואים, החברים, בייחוד החברים של הזוג. לא הילד. הילד לעולם אינו מוטל בספק. והספק הזה גדל סביבך. הספק הזה הוא לבדו, הוא הספק של הבדידות. הוא נולד ממנה, מן הבדידות. אפשר כבר לתת שם למלה. אני חושבת שהרבה אנשים לא יוכלו לשאת את מה שאני אומרת בזה, הם יברחו. אולי זאת הסיבה שלא כל אדם הוא סופר. כן. זה ההבדל. זו האמת. שום דבר אחר. הספק, זה לכתוב. ואם כן, הרי זה גם הסופר. ועם הסופר כותבים כולם. מאז ומתמיד ידענו זאת.


אני חושבת גם שבלי הספק הראשוני הזה של התנועה לעבר הכתיבה, אין בדידות. איש מעולם לא כתב בשני קולות. אפשר לשיר בשני קולות, גם לחבר מוסיקה, ולשחק טניס, אבל לא לכתוב. לעולם לא. אני מיד חיברתי ספרים המכונים פוליטיים. הראשון הוא אבּאן סבּאנה דויד, אחד מהיקרים לי ביותר. אני חושבת שזה רק פרט, אם פחות קשה לנהל ספר מאשר את החיים הרגילים או יותר. הקושי פשוט קיים. קשה לנהל ולכוון ספר, אל הקורא, בכיוון קריאתו. אלמלא כתבתי הייתי הופכת מכורה ללא תקנה לאלכוהול. זה מצב יעיל, להיות אבוד עד שאי־אפשר לכתוב עוד... ואז שותים. מרגע שאבודים ושאין עוד מה לכתוב, מה להפסיד, כותבים. כל עוד הספר נמצא שם וצועק שהוא דורש שיסיימו אותו, כותבים. חייבים להגיע למעלתו. אי־אפשר לזרוק ספר לתמיד לפני שהוא כתוב לגמרי – זאת אומרת: בודד ומשוחרר ממך, שכתבת אותו. זה בלתי נסבל כמו פשע. אני לא מאמינה לאנשים שאומרים, "קרעתי את כתב־היד שלי, זרקתי אותו." אני לא מאמינה לזה. או שהדבר הזה שנכתב לא היה קיים בשביל האחרים, או שהוא לא היה ספר. וכשזה לא ספר, יודעים תמיד. כשהוא לא יהיה לעולם ספר, לא, את זה לא יודעים. אף פעם.


כששכבתי לישון, הייתי מסתירה את פנַי. פחדתי מפני עצמי. איני יודעת איך איני יודעת למה. משום כך הייתי שותה אלכוהול לפני השינה. כדי לשכוח אותי, את עצמי. זה עובר מיד אל תוך הדם, ואחר־כך ישנים. זה מייסר, הבדידות האלכוהולית. הלב, כן, זהו זה. דופק נורא מהר פתאום.


כשכתבתי בבית, הכול כתב. הכתיבה היתה בכול. וכשהייתי נפגשת עם חברים, לפעמים בקושי זיהיתי אותם. היו הרבה שנים כאלה, קשות, בשבילי, כן, עשר שנים אולי זה נמשך. וכשחברים, יקרים מאוד אפילו, היו באים לראותני, זה היה נורא באותה המידה. הם לא ידעו עלי שום דבר, החברים: הם רצו בטובתי והם באו מתוך חביבות, מתוך אמונה שהם עושים משהו טוב. והמוזר ביותר הוא, שלא חשבתי על זה שום דבר.


הכתיבה הופכת אותך לפראי. חוברים לפראות של טרם־חיים. ומזהים אותה תמיד, זו הפראות של היערות, הפראות שהיא עתיקה כמו הזמן. הפראות של הפחד מפני הכול, נבדלת ובלתי נפרדת מן החיים עצמם. אנחנו להוטים, עקשנים. אי־אפשר לכתוב בלי הכוח של הגוף. אדם צריך להיות חזק מעצמו כדי להסתער על הכתיבה, צריך להיות חזק יותר ממה שהוא כותב. זה דבר מוזר, כן. זה לא רק הכתיבה, הכתוב, זה הצעקות של חיות הלילה, הצעקות של כולם, הצעקות שלכם ושלי, צעקות הכלבים. זו הוולגריות המוחצת, המייאשת, של החברה. הכאב זה גם הצלוב, ומשה והפרעונים וכל היהודים, וכל הילדים היהודים, וזה גם האושר החזק והאדיר ביותר. תמיד, אני מאמינה בזה.


הבית הזה בנופְל־לה־שאטו, קניתי אותו בדמי הזכויות על הסרטת ספרי סכר נגד האוקיינוס השקט. ומאז הוא שייך לי, הוא על שמי. הקנייה הזאת קדמה לשיגעון הכתיבה. הר הגעש הזה. אני חושבת שלבית הזה יש תפקיד נכבד בכך. הוא ניחם אותי, הבית, מכל כאבי הילדות שלי. כשקניתי אותו ידעתי מיד שעשיתי משהו בעל חשיבות, משהו בשביל עצמי, משהו נחרץ. משהו בשבילי בלבד ובשביל הילד שלי, וכל זה בפעם הראשונה בחיי. והתעסקתי בו. וניקיתי אותו. "דאגתי" לו מאוד מאוד. אחר־כך, כשהפלגתי אל תוך ספרַי, התעסקתי בו פחות.


היא מגיעה רחוק מאוד, הכתיבה... עד שגומרים אִתה. לפעמים זה ללא נשוא. הכול מקבל מובן לפתע ביחס לכתוב, עד שאפשר להשתגע. האנשים שאנו מכירים, כבר איננו מכירים אותם ואלה שאיננו מכירים, אנו חושבים שחיכינו להם. זה היה ללא ספק פשוט משום שהייתי כבר, קצת יותר מן האנשים האחרים, עייפה מלחיות. זה היה מצב של כאב ללא סבל. לא ביקשתי להתגונן מפני האנשים האחרים, בעיקר לא מפני האנשים שהכירו אותי. זה לא היה עצוב. זה היה מיואש. הפלגתי אל תוך העבודה הקשה ביותר בחיי. אהובי מלאהור, לכתוב את חייו. לכתוב את סגן הקונסול. השקעתי מן הסתם שלוש שנים בעבודה הזאת, בחיבור הספר הזה. לא יכולתי לדבר עליו כי ההתערבות הקטנה ביותר בספר, שביב הדעה ה"אובייקטיבית" הקטן ביותר, היו מוחקים הכול מתוך הספר הזה. כתיבה אחרת שלי, מתוקנת, היתה הורסת את כתיבת הספר ואת הידע שלי עצמי על הספר הזה. האשליה הזאת שלנו – הנכונה – שאנו היחידים שכתבנו את מה שכתבנו, ולא חשוב אם זה לא שווה כלום או נפלא. וכשקראתי ביקורות, הייתי מודעת רוב הזמן לעובדה שנאמר בהן ש"זה לא דומה לשום דבר". כלומר, זה חבר לבדידותה הראשונית של המחברת.


חשבתי שקניתי את הבית הזה כאן בנופְל גם בשביל חברַי, בשביל לארחם, אבל טעיתי. קניתי אותו בשביל עצמי. רק עכשיו אני יודעת ורק עכשיו אני אומרת את זה. היו ערבים שבאו הרבה חברים, בני גלימאר באו לעתים קרובות, עם נשיהם וחבריהם. היו הרבה גלימארים, אולי חמישה־עשר, לפעמים. תמיד ביקשתי שיבואו קצת לפני הזמן בשביל שנשים את כל השולחנות בחדר אחד, כדי שנהיה כולנו יחד. מסיבות הערב האלה שאני מדברת עליהן היו מאוד נעימות, לכולם. הנעימות מכולן. תמיד באו רובר אַנטֶלם ודיוניס מסקולו וחבריהם. וגם המאהבים שלי, בעיקר ז’ראר ז’ארלו, שהיה התגלמות המפתה, ושהפך גם הוא להיות חבר של בני גלימאר.


כשבאו אנשים הייתי פחות בודדה ונטושה יותר בעת ובעונה אחת. הבדידות הזאת, כדי להגיע אליה, צריך לעבור דרך הלילה. ובלילה, לדמיין את דיראס במיטתה, ישנה לבדה בבית של ארבע מאות מטרים מרובעים. כשהייתי הולכת עד קצה הבית, שם, לעבר "הבית הקטן", פחדתי מן המרחב כמו ממלכודת. אני יכולה לומר שבכל ערב פחדתי. ועם זאת מעולם לא נקפתי אצבע כדי שמישהו יבוא לגור שם. לפעמים בערב הייתי יוצאת מאוחר. אלה היו שיטוטים שאהבתי, עם אנשים מן הכפר, חברים, תושבי נופְל. שתינו. דיברנו, הרבה. היינו הולכים למעין קפטריה גדולה כמו כפר של כמה עשרות דונמים. היה מלא שם עד אפס מקום בשלוש לפנות בוקר. השם חוזר אלי: זה היה פּארלי II. גם במקומות האלה היית הולך לאיבוד. שם היו המלצרים משגיחים כמו שוטרים על הטריטוריה העצומה הזאת של בדידותנו.


זה לא בית־נופש בכפר כאן, הבית הזה. אי־אפשר לקרוא לו כך. פעם זו היתה חווה, עם הבריכה, ואחר־כך זה היה בית־הנופש הכפרי של איזה נוטריון, מלשכת הנוטריונים הגדולה של פריס.


כשפתחו בפני את דלת הכניסה, ראיתי את הפארק. זה נמשך כמה שניות. אמרתי כן, שאני אקנה את הבית, רגע לאחר שעברתי את סִפּו. קניתי אותו על המקום. שילמתי באותה הצורה, במזומן.


עכשיו הוא כבר נעשה בית לכל עת. וגם נתתי אותו לבני. הוא של שנינו. בני קשור אליו כמו שהוא קשור אלי, אני מאמינה בזה עכשיו. הוא שמר את כל מה שהיה שלי בבית הזה. עדיין אני יכולה להיות בו לבד. יש לי השולחן שלי, המיטה שלי, הטלפון שלי, תמונותי והספרים שלי. והתסריטים שלי. וכשאני באה לבית, בני מאוד מאושר. האושר הזה, של בני, הוא עכשיו האושר של חיי.


סופר זה מוזר. זו סתירה וזה גם דבר סתום. לכתוב פירושו גם לא לדבר. לשתוק. לזעוק בלי רעש. סופר זה מרגיע, לעתים קרובות, מקשיב הרבה. לא מדבר הרבה. לא מדבר הרבה כי אי־אפשר לדבר אל מישהו על ספר שכתבת ובעיקר לא על ספר שעומדים בעיצומה של כתיבתו. זה בלתי אפשרי. זה ההפך מקולנוע, ההפך מתיאטרון, ומכל סוג אחר של הצגה. זה ההפך מכל הקריאות. זה הקשה מכול. זה הגרוע מכול. כי ספר הוא הלא ידוע, הוא הלילה, הוא סגור, זהו. הספר הוא זה שמתקדם, שגדל, שמתקדם בכיוונים שחשבנו שכבר חקרנו, שמתקדם לעבר גורלו שלו וגורל מחברו, ההופך לאין ולאפס עם ההוצאה לאור: פרידת הסופר מעליו, מן הספר החלוּם, כמו מן הילד שנולד אחרון, האהוב ביותר תמיד.


*ההמשך זמין בספר המלא*