***


הייתי כותב כאן שבדרך כלל אני לא מאלה ששוחטים פרות קדושות, ושהייתי צריך לתת לספר הזה שני כוכבים, יעני "לא משהו" המעליב, לא ש<mark>אליס מונרו</mark>, זוכת פרס נובל טריה ומהוללת, גולשת ב"סימניה" תחת שם בדוי (היי, אולי זאת יערה?), או שאולי אני פשוט לא מתחבר לספרות נשים כזאת, אבל זה לא נכון. אני שוחט פרות קדושות בלי סנטימנטים כי פרות קדושות זה בולשיט וקראתי מלא ספרים שאנשים עפו עליהם והם היו מזעזעים, ולהיפ

דאגלאס אדאמס סיפר שפעם בעת המתנה לרכבת הוא קנה בתחנה עיתון ועוגיות, התיישב על ספסל, קרא את העיתון והתחיל לאכול מקופסת העוגיות. להפתעתו שכנו לספסל, בחוצפה רבה ובלי לבקש רשות, לקח גם הוא עוגיה מהקופסה. ועוד אחת, ועוד אחת. לבסוף הגיעה הרכבת, אדאמס עלה עליה ואז גילה חבילת עוגיות שלמה בתיק שלו. כי מסתבר שהשכן החוצפן לספסל בתחנה אכל מהקופסה של עצמו. הסיפור הזה כל כך מוצלח, אז אדאמס השתמש בו פעמיים. פעם

נייר זכוכית לנשמה. כך אני מגדירה את סיפוריה של <mark>אליס מונרו</mark>. התחושה לאחר קריאתם היא של כאב עמום ומטריד מעורב בהלם. הלם בשל יכולת האבחנה, החדות והעומק המועברים באופן פשוט ורזה, כמעט שוות נפש אך התוצאה-רעידת אדמה!
אחת הדמויות של מונרו מגדירה כתיבת סיפורים קצרים כעמידה על סף הסיפרות (אירוניה עצמית אולי?). אך לעניות דעתי זהו ז'אנר בפני עצמו היכול להמריא לשיאים מדהימים. את היחס בין הסיפור הקצר לרומן היי

מלכה, מלכה, <mark>אליס מונרו</mark>, אין עליה!
כוכב זוהר של איכות מזהירה בתוך ים של כתיבה בינונית, רדודה ובנאלית.
כל ספר שלה שאני קוראת עולה על קודמו. אם היא לא מקבלת פרס נובל לספרות אז צריך לשרוף את המועדון, אני רצינית!
לא יאומן שהספר הזה נכתב באונטריו הכפרית שבקנדה ב 1968. הוא כל כך חד, מעודכן וחדשני כאילו נכתב אתמול בניו יורק.

זהו, נפטרתי מכול השבחים, ועכשיו כמה מילים על הספר עצמו.
מונרו לוקחת אותנו

בדרך כלל, כשאני מחווה את דעתי על ספר אני לא מתייחסת לביקורות אחרות על אותו הספר.
איש איש וטעמו וחוויתו ולא לחינם אילו 'המלצות ספרים אישיות.'
אבל הפעם, אני חייבת.
מאז שקראתי את הספר, ובמקביל את ביקורתו של הלל הזקן, בכל פעם כשאני עוצרת ליד ארון הספרים ומבטי נתקל בכריכה הסגלגלה ירקרקה, זה בוער בדמי.

ואני מסכימה שההקדמה של פרנזן מיותרת (אפילו שלא קראתי אותה), ולא רק מפני ש<mark>אליס מונרו</mark> היא קשישה עש

מ. גר במושב. בתחילת שנות ה - 90 דרס שכן שלו את בן אחיו. הילד נהרג. השכן הסביר שראה את הילד משחק לצדו של האוטו במרחק של כ - 3 מטרים והוא לא מבין איך הילד הגיע לגלגל האחורי. במשטרה בדקו וחקרו ושחררו את הנהג הדורס. מ. ביחד עם משפחתו כעסו, למעשה זעמו, על השכן ועל המשטרה. מ. טען כל השנים שאין דבר כזה לא רואה והשכן בטוח אשם, והוא לא מבין איך המשטרה מתנהלת. הוא גם הזכיר את הנושא בכל הזדמנות.
השנים חלפו,

שמחת חיים או עליצות אי אפשר למצוא אצל <mark>אליס מונרו</mark>, לא חשוב כמה מחפשים. אבל גם עצב כבד או שברון לב אין שם. היא מכנסת את כל החוויות לאיזה תת ספקטרום שכולל רק רגשות מינוריים וזה עלול היה להיות משעמם להפליא לו היא לא היתה מצליחה לגרום לי לעבור איזה תהליך כיול, ככה שאני אוכל להסתפק בדיוק במנעד הרגשות הזה.

זה לא הקומפורט זון שלי. אני בדרמה. שמחה מתפרצת, יגון מר מעוטר בבכי. יותר שמחה מתפרצת. אבל לא רק

"החיים סביבך מסיקים מסקנות כלשהן לגביך מעמדות תצפית שאינך יכול לראות" (מתוך "רכבת"). וזאת התורה הספרותית כולה על רגל אחת. כי לא חשוב עד כמה את/ה מצהיר/ה שאף אחד לא מעניין אותך, ואת/ה עושה רק את מה שמתחשק לך. בתוך של כולנו, בפנים בפנים, בכל זאת חשוב לנו מה חושבים עלינו. שלא לדבר על כך שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, מגיבים לדברים עפ"י מה שספגנו בילדותנו.
ועל החשיבה הזאת נשענים הסיפורים של <mark>אליס מונרו</mark>. ס

זהו הספר השלישי של מונרו שאני קורא השנה והרביעי בסך הכל. כל הספרים היו מעולים, אבל "יותר מדי אושר" מתעלה על כולם. עשרה סיפורים קצרים, יפים, מרגשים, מרתקים, מפתיעים, כתובים בצורה מושלמת. <mark>אליס מונרו</mark> מעניקה לקרוא חוויית קריאה מופלאה, שאני בתור קורא לא מעז לצפות לה משום ספר. הערצה, מילה שאני די סולד ממנה באופן כללי, אבל זו בהחלט הדרך הטובה ביותר לתאר את היחס שלי לכתיבה של מונרו.
לא קל להתחבר למונרו.