“זה ספר מבלבל. כי הכתיבה טובה.
בכללי, דירוג של קובץ סיפורים קצרים זה לא הדבר הכי קל בעולם.
כי אם סיפור אחד טוב, וסיפור אחד לא משהו, וסיפור אחר מעולה - אז זה קשה.
אבל לא במקרה הזה.
יש שלושה דברים משותפים לכל הסיפורים:
1. כשאני מגיעה לסוף אני מגלה שלא הבנתי את הקטע שלהם.
2. הקריאה עצמה לא מהנה.
3. הם לא זכירים.
זה מעצבן כי אני מתחילה לקרוא סיפור ומצפה שתהיה לו איזושהי סגירה נחמדה, איזשהו מסר ברור, וזה הכל פשוט-
לא הייתי אומרת חסר משמעות, כי זה נראה שיש איזושהי משמעות ושאני פשוט לא מבינה אותה, אז אולי עמום זאת המילה.
יש 11 סיפורים בקובץ הזה, מתוכם קראתי את ה-7 הראשונים.
לא התרשמתי, לא הבנתי את הקטע, לא התחברתי כי הכל הרגיש לי עתיק וישן ומעולם שאני לא מסוגלת להזדהות איתו.
אני אעבור רגע על הסיפורים שקראתי לפני שהתייאשתי ואנסה לראות אם יש לי משהו ספציפי להגיד עליהם:
1. גלגולי אהבה -
התחיל סבבה, הכתיבה הרשימה אותי. אבל אז הסיפור הסתיים ללא מסקנה מרשימה. ואני לא זוכרת הרבה ממנו חוץ מזה ששרפו כסף.
2. חזזית -
אני אפילו לא יודעת מה להגיד עליו. לא זוכרת הרבה חוץ מזה שזה על גבר מבוגר שמתלהב מלחשוב שהוא שוכב עם ילדות רעות, גם אם הן לא כאלה רעות.
3. מסיה לה דו שאפו -
לסיפור הזה יותר התחברתי. גם לא היה ברור לי לגמרי מה הקטע שלו, אבל הוא היה יותר ברור לי מהקודמים ויותר נהניתי לקרוא אותו - ואני זוכרת אותו מהסוף להתחלה. הוא לא מעולה, אולי 3 כוכבים, אבל הרבה יותר משמעותי עבורי מהאחרים.
4. מיילס סיטי, מונטנה -
יותר טוב מהשניים הראשונים, כאן התחלתי לחשוב שאולי הסיפורים משתפרים. אבל אני לא ממש זוכרת על מה הוא, חוץ מזה שהוא התחיל בטביעה של ילד ושהמסר שלו אמור להיות משהו על הורים והשגחה על ילדים.
5. התפרצויות -
זכיר, אבל לא לגמרי הבנתי את הקטע שלו. הרגשתי שאני מפספסת משהו אבל זה היה פחות מייסר. שמה שזה לא יהיה שאני מפספסת לא פוגם בהבנה שלי את הסיפור. עדיין חשבתי שכאן זה מתחיל להשתפר.
6. הירח בזירת ההחלקה שברחוב אורנג' -
לא יודעת מה אמור להיות המסר, אבל לא אהבתי את הסיפור הזה. הוא הגעיל אותי ואני לא בטוחה אם זה בגלל שהיה שם משהו מיני שאני לא בטוחה מה לחשוב עליו, או שזה פשוט לא סיפור טוב נקודה. אם הייתי צריכה לדרג אותו אז כוכב אחד.
7. ג'ס מריבת -
לא הבנתי את הקטע! שוב! היה שם גם משהו שאני לא בטוחה אם הוא היה סתם מגע מיני בין קטינה למבוגר או שזה משהו מעבר לזה...
לא יודעת, זה היה לי עמום מדי.
לא הייתה לי סבלנות לאף אחד מהסיפורים, את רובם אם לא כולם ניסיתי לקרוא מהר וחיכיתי כבר להגיע לסופם.
אם הסופים שלה היו יותר טובים, אולי הייתי נותנת לספר הזה דירוג יותר גבוה.
יש משהו שאני פשוט לא מצליחה להבין בסגנון שלה, אני מבינה שאלו רגעים קטנים מהחיים - אבל בעיניי, צריך להיות כאן קצת יותר מזה.
זה כמו שמישהו יספר לך משהו שקרה לו, אבל רק בגלל שהמשהו הזה קרה לו באמת, לא הופך את הסיפור למעניין נכון?
צריך להיות שם משהו מעבר, ופשוט אין את זה כאן.
ואם יש, אז אני לא ראיתי, ואני חושבת שזה בהחלט הגיוני שלא ראיתי כי הסיפורים האלה נכתבו לפני כמעט 40 שנה.
אז בשורה התחתונה, יכול להיות שהספר הזה פשוט לא מתאים לדור שלי.
הגברים שבו די דוחים והנשים שיטחיות.
לא מצאתי בו קסם, רק מוזרות שסיקרנה אותי לרגעים.
אני חושבת שמי שאוהב את הסגנון הזה בטח מבין משהו שאני לא, אולי יש לי קוצים בתחת וזה מה שהקשה עליי להתרכז ולהבין את הספר.
אני באופן אישי אוהבת את הסיפורים הקצרים שלי ישר ולעניין, זה לא חייב להיות קצר אבל זה כן צריך להשאיר עליי משהו.
כאן, למרות שיש בכל סיפור כל כך הרבה פרטים ותיאורים, אף אחד מהם לא חיבר אותי למהות הסיפור.
החלטתי לא להמשיך עם הספר אחרי שרפרפתי על הסיפור השמיני "אסקימואית", והחלטתי שחלאס.
אני יכולה לתת לכל הסיפורים כוכב אחד וזה לא יזיז לי, אפילו שהכתיבה טובה - משהו שם פשוט לא תפס אותי.
לא הצלחתי לפתח חיבור רגשי לאף אחת מהדמויות, ואני יודעת שאלו סיפורים קצרים ושאין כל כך הרבה מקום לזה, אבל עדיין...
אם אני שוכחת את הסיפור כל כך מהר אחרי שסיימתי לקרוא אותו, זאת בעיה.
ואולי, אולי היה איזשהו מסר שהיה אמור לשנות לי ופשוט פספסתי אותו בכל סיפור, וזאת הסיבה ללמה הם כל כך נשכחים עבורי.
אבל אם פספסתי את המסר בכל הסיפורים, אז אולי זאת לא רק אני.
אני לא אופתע אם אין שום מסר, ובכל מקרה גם הידיעה שלא אמור להיות להם מסר - לא תשנה לי הרבה.
זה פשוט לא מדהים בעיניי, ואני לא אומרת את זה בכעס, כי אני לא חושבת שהוא סתמי או "משעמם" במובן הרגיל שבו ספרים בדרך כלל משעממים.
האמת היא שהוא כנראה לא בשבילי, פשוט כי סגנון הכתיבה של אליס מונרו לא בשבילי.
הדבר החיובי היחיד שאני יכולה להגיד מלבד שהכתיבה טובה, זה שלפחות יש לסיפורים האלה טון אחיד.
כשהם מבלבלים, הם מבלבלים באותה הדרך.
היה קשה לי לדמיין אותם ולראות אותם בבירור, כנראה כי גם לא נשאבתי אליהם, אז כל הפרטים הקטנים האלה על הסביבה והאנשים פשוט לא עניינו אותי.
אם הוא ספר בעיקר אווירתי, אז אני חושבת שזה חתיכת סיכון לכתוב סיפורים קצרים שהעיקר בהם הוא האווירה וללא שום פואנטה.
אולי אם הייתי מסוגלת להתחבר לאווירה, הייתי פשוט נהנית לקרוא אותו וזה לא היה משנה לי ששום סיפור לא סגור לי כמו שצריך וששכחתי אותם - כי חווית הקריאה עצמה הייתה מהנה עבורי - אבל זה לא היה המקרה אצלי.
לא נהניתי לקרוא אותו, וזה ממש לא כי לא הבנתי איזשהו מסר מסתורי, זה פשוט כי על פני השטח - לא מצאתי שום דבר ששווה להיסחף אחריו.
אני לא בטוחה אם אמרתי הכל.
אבל אולי אמרתי מספיק.”
