“הספר נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה ויצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. חייל שוכב פצוע במיטת חוליו, אט אט, כמו מכין רשימת מלאי הוא מתחיל לערוך רשימת חוסרים. בתחילה מתחוור לו כי הוא אינו שומע, אחר כך בא לידי הכרה כי איבד את ידו. וכך הלאה. עד שלבסוף מבין שנותר רק עם מוח אנושי מתפקד כלוא בהריסות גופו, חסר אונים עד כדי כך שאפילו לא יכול לקחת את חייו במו ידיו. בין ההזיות להכרה בחלקים אותם איבד, אנו”

“"את אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים שומעים תמיד. הם קולניים נורא ולא סותמים את הפה .אפשר למצוא אותם בכנסיות ובבתי ספר ובעיתונים ובבתי מחוקקים ובבתי נבחרים. זה מה שהם עושים,הם נשמעים מצוין,המוות עדיף על חרפה. אדמה מקודשת בדם.הם מסרו את נפשם בגבורה. מותם לא היה לשווא .חללינו הגיבורים." כתב דלטון טרמבו ב 1938 ג'וני שב משדה הקרב ע"מ 112 אין לי מילים”

“"זה היה שווה את זה?" שאל העיתונאי את החייל הפצוע. החייל כחייל מצטיין השיב ללא היסוס "הייתי עושה את אותם דברים שוב ושוב". הכתבה מסתיימת כשהחייל מתחיל ללכת על קביים ברגל אחת חסרה. הצלם מתמקד ברגלו החסרה וכך מסתיימת לה כתבת "שלוש שנים למבצע בעזה". אנחנו נשארים עם הגאווה והערצה לחייל והוא נשאר עם הקשיים שילכו ויתעצמו. זה סתם סיפור שהמצאתי, אני נתקלתי בהמון סיפורים דומים שמסכמים את "המבצעים" או "סב”

“איך הייתם מרגישים לו הייתם עיוורים, חירשים, ללא פה, ללא גפיים, מכוסים בתחבושות כשרק מצחכם חשוף? הייתם בכלל הייתם מרגישים? האם בכלל הייתם יודעים שאתם קיימים? והאם ההקרבה הזו שווה משהו? ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר משמעותי לכל מי שרוצה לדעת מהו המחיר האימתי של מלחמות. בכתיבה מדהימה ובסיפור בלתי נתפס מצליח ספרו דלטון טרמבו להיות רלוונטי גם היום כל אדם החי בישראל חובבת השכול והיגון צריך לקרוא ספר”

“הספר נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה ויצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. חייל שוכב פצוע במיטת חוליו, אט אט, כמו מכין רשימת מלאי הוא מתחיל לערוך רשימת חוסרים. בתחילה מתחוור לו כי הוא אינו שומע, אחר כך בא לידי הכרה כי איבד את ידו. וכך הלאה. עד שלבסוף מבין שנותר רק עם מוח אנושי מתפקד כלוא בהריסות גופו, חסר אונים עד כדי כך שאפילו לא יכול לקחת את חייו במו ידיו. בין ההזיות להכרה בחלקים אותם איבד, אנו”

“"את אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים שומעים תמיד. הם קולניים נורא ולא סותמים את הפה .אפשר למצוא אותם בכנסיות ובבתי ספר ובעיתונים ובבתי מחוקקים ובבתי נבחרים. זה מה שהם עושים,הם נשמעים מצוין,המוות עדיף על חרפה. אדמה מקודשת בדם.הם מסרו את נפשם בגבורה. מותם לא היה לשווא .חללינו הגיבורים." כתב דלטון טרמבו ב 1938 ג'וני שב משדה הקרב ע"מ 112 אין לי מילים”

“"זה היה שווה את זה?" שאל העיתונאי את החייל הפצוע. החייל כחייל מצטיין השיב ללא היסוס "הייתי עושה את אותם דברים שוב ושוב". הכתבה מסתיימת כשהחייל מתחיל ללכת על קביים ברגל אחת חסרה. הצלם מתמקד ברגלו החסרה וכך מסתיימת לה כתבת "שלוש שנים למבצע בעזה". אנחנו נשארים עם הגאווה והערצה לחייל והוא נשאר עם הקשיים שילכו ויתעצמו. זה סתם סיפור שהמצאתי, אני נתקלתי בהמון סיפורים דומים שמסכמים את "המבצעים" או "סב”

“איך הייתם מרגישים לו הייתם עיוורים, חירשים, ללא פה, ללא גפיים, מכוסים בתחבושות כשרק מצחכם חשוף? הייתם בכלל הייתם מרגישים? האם בכלל הייתם יודעים שאתם קיימים? והאם ההקרבה הזו שווה משהו? ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר משמעותי לכל מי שרוצה לדעת מהו המחיר האימתי של מלחמות. בכתיבה מדהימה ובסיפור בלתי נתפס מצליח ספרו דלטון טרמבו להיות רלוונטי גם היום כל אדם החי בישראל חובבת השכול והיגון צריך לקרוא ספר”