"זה היה שווה את זה?" שאל העיתונאי את החייל הפצוע. החייל כחייל מצטיין השיב ללא היסוס "הייתי עושה את אותם דברים שוב ושוב". הכתבה מסתיימת כשהחייל מתחיל ללכת על קביים ברגל אחת חסרה. הצלם מתמקד ברגלו החסרה וכך מסתיימת לה כתבת "שלוש שנים למבצע בעזה". אנחנו נשארים עם הגאווה והערצה לחייל והוא נשאר עם הקשיים שילכו ויתעצמו.

זה סתם סיפור שהמצאתי, אני נתקלתי בהמון סיפורים דומים שמסכמים את "המבצעים" או "סב

איך הייתם מרגישים לו הייתם עיוורים, חירשים, ללא פה, ללא גפיים, מכוסים בתחבושות כשרק מצחכם חשוף? הייתם בכלל הייתם מרגישים? האם בכלל הייתם יודעים שאתם קיימים? והאם ההקרבה הזו שווה משהו?

ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר משמעותי לכל מי שרוצה לדעת מהו המחיר האימתי של מלחמות. בכתיבה מדהימה ובסיפור בלתי נתפס מצליח ספרו <mark>דלטון טרמבו</mark> להיות רלוונטי גם היום

כל אדם החי בישראל חובבת השכול והיגון צריך לקרוא ספר

"את אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים שומעים תמיד.
הם קולניים נורא ולא סותמים את הפה .אפשר למצוא אותם
בכנסיות ובבתי ספר ובעיתונים ובבתי מחוקקים ובבתי נבחרים.
זה מה שהם עושים,הם נשמעים מצוין,המוות עדיף על חרפה.
אדמה מקודשת בדם.הם מסרו את נפשם בגבורה.
מותם לא היה לשווא .חללינו הגיבורים."
כתב <mark>דלטון טרמבו</mark> ב 1938 ג'וני שב משדה הקרב ע"מ 112

אין לי מילים

הספר נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה ויצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
חייל שוכב פצוע במיטת חוליו, אט אט, כמו מכין רשימת מלאי הוא מתחיל לערוך רשימת חוסרים. בתחילה מתחוור לו כי הוא אינו שומע, אחר כך בא לידי הכרה כי איבד את ידו. וכך הלאה. עד שלבסוף מבין שנותר רק עם מוח אנושי מתפקד כלוא בהריסות גופו, חסר אונים עד כדי כך שאפילו לא יכול לקחת את חייו במו ידיו.
בין ההזיות להכרה בחלקים אותם איבד, אנו

אני מאד אוהבת ספרים אנטי-מלחמתיים, הכי בעולם, אבל זה לא מה שהכי תפס את תשומת הלב שלי בספר הזה.
אני בדרך כלל נקשרת אל ספרים מהמקום של הרגשות שהם עוררו בי או רעיונות שהם תרמו לי, זה מה שנשאר איתי, ולא הדמויות והאירועים שבחלוף הזמן הופכים להיות מטושטשים ובצדק כי הם רק כלי עזר. אבל לא בספר הזה.

ב'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן, שיש לו את הפגמים שלו, התלהבתי מאד כי הרגשתי שהדמות של אברם מגובשת ושהיא

עד כמה אפשר באמת להבין את מי שחי חיים אחרים משלך, בתקופה אחרת, בתרבות אחרת ותחת עולם ערכים אחר? אפשר בכלל לדמיין את זה ככה שזה יהיה קרוב למציאות? האם זה שקראת את מה שהוא קרא ולמדת את כל העובדות, האם זה מספיק, כלומר, האם לא צריך להיות שם לאורך זמן, לחיות, כדי להבין מה מניע אדם?

ומה אם הוא עשה מעשים שלא יעלו על הדעת, לא רק הוא, גם כל החברים שלו? האם גם את זה אפשר להבין?

ליל הביזון הוא ספר של

ספר קצר, מזעזע ועוצמתי. לא מדובר בהנאה או סיפור פשוט - זה מניפסט אנטי מלחמתי שמראה את המחיר האנושי של המלחמה.
הקריאה קשה, כואבת ומותירה תחושת מועקה.
משהו שמעבר לניקוד, פשוט חוויה מעמיקה.

הביקורת כוללת פרטים מעלילת הספר.
גבר מתעורר במיטה בבית החולים. הוא בחור צעיר, בן 20 בערך. הוא יודע שהיה במלחמה (מלחמת העולם הראשונה), ומבין שנפצע. לאט לאט הוא קולט את חומרת הפציעה שלו: איבוד הגפיים והפרצוף. לא רק החושים, אלא הפרצוף ממש - אין לו פה, אף, עיניים, אוזניים. מה יש לכתוב? איזו עלילה יכולה להיות לגיבור כזה?
ובכן, יש עלילה, יפה ומעניינת ברובה, מסקרנת וחכמה.
אנחנו נעים בין העבר של הגיבו

ספר מרעיד נשמה ומצמרר !!
מיד כשהופיע הספר בתרגום העברי, בנעורי, הזדעזעתי עמוקות מתוכנו, והוא נחרט בזיכרוני, כמו שלא קרה לי בשום ספר.
כשראיתי את הוצאתו החדשה, בתרגום חדש, נמשכתי אליו כמו פרפר אל מנורת הלילה, וקראתיו שוב ביום אחד.
ושוב חוויתי זעזוע עמוק.
הספר נכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והפך לאחד הספרים האנטי מלחמתיים שנכתבו, ושימש שופרם של הלוחמים לשלום .
ג'וני שב משדה הקרב כשהוא פצוע