ביקורת ספרותית על אף אחד עוד לא מת בהליכה מאת יצחק בן-נר
ספר טוב

---

****



יצחק בן נר הוא סופר מעולה. לא סתם מעולה, אלא שאסתכן בסקילה ציבורית, ואומר זאת כך, יונית: הוא טוב יותר ממי שנחשבים יותר ממנו, מוכרים יותר ממנו, מתרגמים יותר, וממתינים יותר לכל מיני פרסי נובל ספרותיים. הוא יותר בוטה מעמוס עוז, יותר מתוחכם מגרוסמן, לא מתבשם מעצמו כמו מאיר שלו, ודאי מעניין יותר מא.ב. יהושע, ישראלי יותר מאשכול נבו ואותנטי יותר מכולם גם יחד.
מוזר, כי יצחק בן נר הוא אולי, מסיבה עלומה כלשהי, הפחות ידוע מכולם. אני בעצמי לא שמעתי את שמו מעולם עד לפני שבע או שמונה שנים, כשהתוודעתי במקרה לאחד מספריו. זה היה "מלאכים באים", ספר מבריק, אפוקליפטי ומופרע, על מדינת ישראל חרדית (עם מובלעת תל אביבית חילונית) שקמה על חורבותיה של מדינת ישראל העכשווית, עם שפה משלה (ערבוב גאוני של עברית ואנגלית עד כמה שאני זוכר), חוקים אחרים, כמעט פיזיקה אחרת. הספר הזה הרג אותי. הוא היה כל כך שונה, כל כך טוב, עתיר ברבדי רבדים, עומק ומשמעות, בכמה רמות מאתגר יותר מכל ספר שהתיימר להגיד משהו דומה, או התיימר להגיד משהו בכלל.
מאז מצאתי את עצמי נובר בכל חנות לספרים חדשים ומשומשים שהייתי בה, מחפש עוד ספרים שלו, שכולם, התברר לי, שונים בתכלית זה מזה בשפתם ובסגנונם, אך ניכרת בכל אחד מהם טביעת היד המיוחדת של בן נר. חלקם מיושנים מעט ושפתם ארכאית אך עדיין מבריקים בכל קנה מידה, אינטיליגנטיים, מותחים, מלאי דקויות ואמירות פוליטיות, אסתטיות, תרבותיות וחברתיות.
בחנות הספרים המצויינת "ירדן" שבכיכר ציון בירושלים, מצאתי יום אחד את "עיר מקלט", שיצא לאור אחרי שנות בצורת ארוכות מדי. אני זוכר את עצמי נוסע באוטובוס הביתה קורא בו בלב הולם, מחמיץ את התחנה שלי בכמה תחנות וחוזר הביתה ברגל, בחושך, תוך כדי קריאה, מועד וחוזר וקורא ונתקל במדרכות וספסלים ואנשים, וממשיך לקרוא גם כשהגעתי הביתה עד שגמאתי את כולו. ספר נהדר נהדר, רומן פוליפוני שכל אחת מדמויותיו אמינה לחלוטין, אותנטית מאצבעות רגליה ועד קצות שערותיה, ואי אפשר למצוא בה ולו גרם אחד של "יצחק בן נר הסופר", בין אם היא קשישה קיבוצניקית זועפת, או פאנקיסט רוסי בן שבע עשרה.
ב"ירדן" קניתי גם את הספר הזה, שהוא סוג של אוטוביוגרפיה שחלקה אמיתי וחלקה מומצא, הזוי (במשמעות המקורית של המילה), שסוקרת תקופות שונות בחייו (אולי) של "איציק", יצחק בן נר. אולי.
אילו הייתי סופר בעצמי והייתי יכול לבחור כמו מי הייתי רוצה לכתוב, יצחק בן נר היה לוקח בהליכה. אני כל כך מתחבר לאופן הכל כך לא מתאמץ שבו הוא מספר סיפור, מתאר את דמויותיו ואת סביבתו, דברים שקרו או שהיו יכולים לקרות, שהם על סף הזייה, פנטזיה, או שיכחה עצמית. מה כאן הוא רטרוספקטיבה נאמנה למציאות, ומה כאן פרשנות שמנסה למצוא עוד משהו בין הדברים הקטנים, המשמעותיים, שקורים לנו בחיים.
אני עצמי נמצא בתקופה מלאת מחשבות על המקום שבו אני נמצא בחיי. יכול להיות שזה עניין של "הגיל ארבעים הזה" אצל גברים. אבל אני בתקופת ביניים, ואני לא ממש מוצא זמן ויכולת להיכנס לעצמי, לחשוב באמת מחשבות אקזיסטנציאליסטיות על עצמי, על חיי והפלאות האמיתיות, החמקמקות, שעוברות פה ושם בראשו של אדם בשלוש בלילה אחרי שתי כוסיות עראק או איזה ספליף קטן, מה שהיה קורה הרבה יותר לפני עשר שנים, לפני שהיו ילדים, לפני שהיתה איראן, לפני שבעיות הפרנסה ומירוץ החיים החלו לדחוק בי בעוצמה פראית כזו. היום, אני לא מצליח להמתין רגע. לחשוב. להיות אצלי, מחובר. כל הזמן נדחפים לי דברים... אחרים. כך שההווה עובר כל כך מהר, שאני לא מצליח לתפוס אותו, לחבק אותו לרגע, הוא נעלם ומשנה את צבעו ל..עבר. ואז העתיד מגיע, זה שאני חושש ממנו כל כך, והג'אגלינג הזה בין כל הזמנים וההפרעות הסטטיות תופס לי את כל המרחב החשיבתי הפנוי.
אז איפה היינו? אה כן, איציק. יצחק בן נר. בספר הזה הוא מתבונן על החיים שלו, בתקופות שונות מהעבר ומההווה. כשהיה בן עשרים ומשהו והעולם היה בעיקר חידה לא מפוענחת, והוא נוסע לטיול פלאים בחו"ל, בדיוק כמו הטיולים שאני יצאתי אליהם, מלאי סימנים, אותות וקסם. אחר כך הוא מתאר את תקופת מלחמת יום הכיפורים בה שירת כעורך ושדרן בגלי צה"ל ותחושת הסוף האובדנית שהיתה אז, ונדודי השינה שהיו לו שדומים כל כך לאלה הפרטיים שלי לפעמים (ואם הם לא דומים, אז מאיפה תחושות ההזדהות החזקות שאני חש בקריאה?), ועוד דילוגים בזמן עד להווה, שבו הוא יוצא להליכות ארוכות ברגל בתל אביב, ונזכר בדיוק באופן שבו אני נזכר, ומתבונן בדיוק בדרך שבה אני נוהג להתבונן, וחושב את אותן מחשבות בדיוק. הוא מנסה לפענח מי הוא ה"איציק" הזה. מי הוא. מי הוא עצמו, בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו מנסה להבין, כל חייו. איפה הוא, איציק, מתקיים בין האיש הצעיר והתמים הזה שנוסע עם חברים לטיול באנגליה, לבין האיש המפוכח הזה, בן השבעים, שלוקח את הכדורים שלו לפני שהוא יוצא לצעידות ארוכות בהתרסה אל מול המוות.
בשלושת העמודים האחרונים בספר, כמין תרגיל מחשבתי כזה שיוצא משליטה, מתעורר "איציק" בארץ לא ידועה, קובה או ג'מייקה אולי, ואינו זוכר מי הוא. אין לו תעודה מזהה. הוא יודע שתי שפות. וכמו שקורה לכל אורך הספר, הוא מנסה להיזכר מי הוא.
לפעמים אני מסתכל בראי, וחושב, אילו לא הייתי מכיר אותי, מה הייתי חושב על עצמי? מי זה האיש הזה? מה החשיבות שלו? מה הוא עושה? טוב לו? מה יהיה איתו? ועוד שאלות. ושאלות.

זה הגיל ארבעים הזה שלי, כנראה.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על אף אחד עוד לא מת בהליכה