ביקורת ספרותית על קום קרא מאת שמעון אדף

---

קריאה בספר פרוזה אשר נכתב על ידי משורר היא מסוכנת ומפותלת. היא מסוכנת כיוון שנקודת המבט של המשורר שונה באופן תכליתי מזו של הפרוזאיקן. מילים של משוררים נושאות איתן לא רק את משמעותן אלא גם את צלילן הנשמע בראשו של המשורר. כך גם בספר פרוזה שכותב משורר. משמעותן של המילים משתנות כליל ונותר רק הדהוד הברותיהן, להן יש לצקת משמעות אחרת, בלתי מוכרת.

הנה דוגמא. רבים אוהבים את שיריו של הטרובדור מאיר אריאל על אף שחלק גדול מהם לא ברור ואף חידתי. עד היום מעטים אם בכלל יכולים לספק הסבר מניח את הדעת לשירו האהוב "שלל שרב" (אונס? התאבדות? "מותק החושך?"). אבל קחו למשל את הפזמון מהשיר "שדות גולדברג", שיר התגובה לשירה של לאה גולדברג "האמנם":

הוא יתן לך רעננה
הוא יביא לך מטר רץ
פרדס חנה כרכור צל עלי בננה
רק ליבך הנמרץ נמרט נשרט
ונמחץ.

מה כל כך רע ב"רעננה" וב"צל עלי בננה"? מפני מה מזהיר מאיר אריאל את הילדה בשיר? הסיומת "נה". היא המרמזת לכוונותיו הרעות של הגבר/נער. הוא יעשה לך "נה" מזהיר מאיר את הילדה: הוא ירמה אותך, ישפיל אותך וליבך יוותר מחוץ, מרוט, שרוט. אומרת המשוררת אגי משעול: "שירה רואה את מה שכולם רואים, אבל אחרת."
זאת הסיבה העיקרית שבדרך כלל אני נמנע, לא תמיד באופן מודע, מפרוזה של משוררים. ספריה של חביבה פדיה המשוררת המופלאה נראים בעיני כשקועים מתחת לבוץ של מילים זוהרות המקעקעות את הפרוזה שלה, גם תרגומו של מאיר ויזלטיר לספר "עולם חדש מופלא" של האדוס האקסלי מעקר מהפרוזה את התנועה שלה בגלל בחירות מילים 'משוריריות' מדי.

הסיבה שנתתי סיכוי לספר של שמעון אדף לא ברורה לי עד הסוף. כנראה אינטואיציה של קורא. אתם בטח מכירים את זה. אצל קוראים מתפתחת אינטואיציה בלתי מושכלת בעליל. אנחנו בוחרים ספרים ודוחים אחרים לא לפי יופי העטיפה, התקציר שלו, או משקלו של הספר, אלא לא לפי קריאה בלתי נשמעת של הספר אלינו. כך בפירוש: "קום קרא" קרא לי לקרוא אותו. (כך גם להפך: הרומניים הנאפוליטניים של אלנה פרנטה מתרים בי לא להתקרב אליהם) בהתחלה סירבתי. הרי שמעון אדף הוא משורר וכו', דבר שני הכרך המכובד הזה הוא שלישי בטרילוגיה שאת השניים הקודמים לא קראתי וכלל לא ידעתי על קיומם. ובכל זאת נטלתי אותו מהמדף וקראתי אותו במשך שבועיים.

"קום קרא" מספק שעות רבות של קריאה מהנה שבכל כמה עשרות עמודים עוצרים רק כדי לומר וואו וממשיכים הלאה. באריגת טקסט נדירה החותרת תחת כל מה שמוכר בספרות הישראלית הצליח אדף למלא 600 עמודים של תענוג אמיתי. למעט כמה נפילות בבחירת מילים מאולצת מדי, משוררית באופן לא מתאים. למשל: "מיתוח שפתיה בצע את פניה לשניים, הריצוד בעיניה חשף את התענגותה". ולמרות כמה רעיונות פוליטיים שדופים הנמצאים ברקע המעורפל של הסיפור, "קום קרא" הוא ספר מופלא, אינטליגנטי, הטוחן משלבים וסגנונות לכדי יצירה שלמה ומרהיבה.

הספר נפתח בזיכרונותיו של המשורר נחום פרקש מילדותו בשדרות וחוצה זמנים ומימדים באופן בלתי לינארי, מגיעה אל מעבר לעתיד הנראה לעין בה שדרות היא נקודת ציון במרחב זמן מאוכלסת במוטנטים משונים כתוצאה ממזימה אפוקליפטית ששורשיה בגטו ורשה. ברקע הבליל המוזר הזה סיפור רציחתה של משוררת בשם דליה שושן, שחוקר פרטי בשם אליש בן זקן שהתחקה אחר רציחתה מת באופן בלתי צפוי.

כמו בסדרת המופת "טווין פיקס" ששימשה השראה ברורה לספר הזה, ההסבר נמצא בעשיה האומנותית עצמה, במטא-פרוזה, ועל הקורא התביעה לרדת לשורשי הרומן דרך אינטואיציה. "קום קרא" הוא פריצת דרך בספרות הישראלית, ועל אף שהוא לוקה בכמה סימפטומים שלה התוצאה שווה מחיאות כפיים סוערות.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על קום קרא