ביקורת ספרותית על מתנות החתונה מאת שמעון אדף

---

סיפרתי פעם (אולי יותר מפעם אחת) שזכיתי להשתתף בסדנאת כתיבה בהנחייתו של שמעון אדף. אדף מנחה מדהים, אינטליגנטי רגיש מאוד מעניין והערותיו לתרגילי הכתיבה שלי היו מדהימות בדיוקן, עד כדי כך שהרגשתי שאבחת עט אדום הוא מפשיט אותי מכול פוזה, או העדר פוזה שניסיתי להלביש בה את מילותיי... בסוף כל שעור אחד מאתנו היה מתנדב להסיע את אדף לתחנת הרכבת בבאר שבע, אילו לא חששתי להצטייר כגרופי נבוב הייתי מתנדב שוב ושוב להסיע אותו.
באחת הפעמים בנסיעה לבאר שבע דיברנו, וסיפרתי לו על הקושי שלי בקבוצת הכתיבה, על הרכבה האנושי, מתוך 10 משתתפים 8 נשים, 7 מתוכן חובשות כיסוי ראש. סיפרתי שאני נאלץ לעדן טקסטים כדי להגן על אוזנן הרגישה. ושאלתי אותו אם הוא חושב על קהל הקוראים שלו בזמן שהוא כותב?
תשובתו של אדף הייתה קצרה וחדה: "לא"
אח"כ חשב רגע והוסיף: "אסור לך לחשוב על הקהל כשאתה כותב"
שמעון אדף כותב לעצמו. הוא לא מנסה להנגיש את עצמו לקורא, לא בטוח שחשוב לו שנרד לסף דעתו, כמאמר הבדיחה השחוקה "ירצו יאכלו לא ירצו לא יאכלו".
בספר זה יותר מבאחרים הרגשתי את הרכושנות של אדף על הטקסט שלו.
כשרוצים להחמיא לסופר כותבים עליו שהוא כמעט משורר, אז אדף הוא קודם כל משורר (אביבה לא, מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי, המונולוג של איקרוס), אז לא פלא שהכתיבה שלו מרנינה (ומכמירה) את הנפש.
יש טקסטים של שירה בספר, ויש טקסטים פיוטיים, ויש סתם כתיבה אמינה ומשכנעת (הסיפור של סולי, וחייו בבית אימו לאחר הפרידה מאישתו).
כשאדף כותב על סבתא מרוקאית, אתה מריח את ניחוח החריימי והפלפלים הצלויים, אתה יודע איך זה ירגיש לחבק את הדמות איך זה יריח, מכיוון שאדף ברא אותה באופן כזה שהיא כבר פסיעה אחת מלהיות בשר ודם.
אני לא בטוח שאני יכול להמליץ לחברי פה על הספר הזה, שכן הוא הכי אדפי שיש, וצריך להכיר את אדף קודם ביצירות היותר מונגשות שלו (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, פנים צרובי חמה, מוקס נוקס).
אני יכול להמליץ עליו רק למגילת קלף כתובה על כתב שנמחק ממנה בעבר.... (אבל בעצם היא כבר קראה וכתבה).

חייב ציטוט:
"הו יורדי בור יפים ונעווים שלי, אתם החולמים מוות כמות אדם בחושך וחיה. הלילה אני עובר ופידיתי אתכם מן העשן ומן האש, ליל כלולותכם זה הלילה, חיי שומר זה אני דודכם בא"

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על מתנות החתונה